מאת: אראל
תהלים ל7: "
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי 'בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'.
"
-
אני נזכר בתקופה שלפני המגיפה: חייתי
בשלווה ,
אמרתי בליבי שבוודאי
לא אתמוטט לעולם ; הייתי בטוח שהשלווה תימשך לנצח -
1. בפסוקים הקודמים תיאר המשורר את הצלתו המופלאה ממחלה קשה. בפסוק הנוכחי הוא מתאר את מצבו הנפשי לפני המחלה: הוא היה
בשלוה , והיה בטוח
שלא יתמוטט לעולם: "
כשהייתי
בשלוה ,
אמרתי '
לעולם לא אנטה לפול'
"
(
מצודות) . ומשתמע מכאן, שהוא לא
אמר דברי תפילה לה': "אמרתי לעצמי "בל אמוט לעולם", אבל לא אמרתי לה' "עזור לי לא להתמוטט לעולם"". המחלה גרמה למשורר להבין שבריאותו תלויה בה', והוא חזר לקרוא ולהתחנן אליו
(פסוק 9) . "
אני חשבתי שהחיים והבריאות הם טבעיים, עד שכל עוד שהגוף בריא הטבע נותנת שלא אחלה; וזה שאמר
אני אמרתי בשלוי , רוצה לומר, שכל עוד שאהיה
שלו בגופי ולא ימצא בקרבי איזה הירוס ע"י ריב היסודות ומזגי הגוף ופרודם,
בל אמוט לעולם ; אבל עתה נודע לי, שהחיים הם השגחיים, תלוים בחפץ ה' ורצונו -
"
(
מלבי"ם) .
2. המשורר - דוד המלך - מדבר בשם עם ישראל, שניצל ממגיפת הדבר בימי דוד (ראו
פסוק 1). דוד פקד את העם
(שמואל ב כד) , ולא טרח לקחת כופר נפש כמצווה בתורה
(שמות לא) , כי היה בטוח שהמצב איתן, ולא העלה בדעתו שתבוא מגיפה. המגיפה גרמה לעם להבין שבריאותו תלויה בה', ולגייס כספים לבניין המקדש בהר הבית.
והמסר משני הפירושים: לא להיות שאננים. גם כשאנחנו בשלווה, לזכור שאנחנו עלולים להתמוטט בכל רגע, ולקרוא אל ה' שישמור עלינו.
ה' איפשר לדוד לחיות ב
משובה ,
תהלים כג3: "
נַפְשִׁי
יְשׁוֹבֵב , יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ
". אמנם, דוד שם לב שהשלוה גרמה לו לבטחון עצמי מופרז,
תהלים ל7: "
וַאֲנִי אָמַרְתִּי
בְשַׁלְוִי 'בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'
"
(ראו עולת ראי"ה על הפסוק) . מכאן הגיע למסקנה, שכדי להינצל מחטא יש להימנע משלוה מוגזמת,
תהלים ד5: "
רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה
" (
פירוט).
את המסקנה הזאת הוא לימד לשלמה בנו, שאמר ב
משלי א32: "
כִּי
מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם,
וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם
" (
פירוט)
, ודומה לזה ב
משלי יט10: "
לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג
" (
פירוט),
משלי יט15: "
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב
" (
פירוט).