לא נאוה לכסיל תענוג, אף כי לעבד משול בשרים

לא נאוה לכסיל תענוג

בפרק א נאמר, שלא טוב לכסיל לחיות חיים של שלוה, ומאותה סיבה, משלי א32: "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם" (פירוט).    הדבר המניע את הכסיל ללמוד הוא דווקא הייסורים והצרות, משלי כו3: "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (פירוט).

אף כי לעבד משול בשרים

לתת לעבד למשול בשרים זה יותר גרוע מלתת לכסיל תענוג, כי הכסיל המתענג מזיק רק לעצמו, אבל העבד המושל עלול להזיק לכל הארץ (ע"פ הרב דוד קליר), משלי ל22: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ... תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ..." (פירוט).

הפסוק מדבר על עבד רגיל, שאינו משכיל במיוחד, אבל (משלי יז2): "עֶבֶד מַשְׂכִּיל - יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה". עבד משכיל דווקא יכול וראוי למשול. העבד המשכיל עולה לשלטון בהדרגה:   בתחילה הוא מושל בבן - בבנו העצל של אדוניו; וכשהאדון נפטר, הוא מקבל נחלה בתוך האחים, וכך הופך לאדם חופשי (פירוט). לאחר מכן יוכל להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות החברתיות כמו כל אדם חופשי, ולהגיע גם למעמד של מושל בשרים.

גם השלטון, כמו התענוג, נועד לקדם את הייעוד העיקרי של האדם שהוא החכמה, ולכן הוא ראוי רק לעבד משכיל.

מפיבושת וציבא (ע"פ ר' אליהו שץ, "פירוש אליהו")

דוד המלך קירב אליו את מפיבושת בן יהונתן, ונתן לו להיות מאוכלי-שולחנו. אבל כשאבשלום מרד בדוד, מפיבושת לא בא לעזור לו. ציבא עבד מפיבושת הלשין עליו, שמואל ב טז3: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ?' וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ 'הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַים, כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי'".    דוד החליט שלא נאוה לכסיל תענוג - לא היה נאה למפיבושת הכסיל לקבל את התענוג של ישיבה על שולחן המלך. לכן הוא הבטיח לציבא שיקבל את כל רכושו ומעמדו של מפיבושת, שמואל ב טז4: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא 'הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת'".

דוד התגבר על המרד, חזר לירושלים והזמין את מפיבושת לבירור. מפיבושת טען שציבא לא אמר אמת, שמואל ב יט27: "וַיֹּאמַר 'אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! עַבְדִּי רִמָּנִי! כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּחַ עַבְדְּךָ!'".    מפיבושת האשים את ציבא בהאשמה הנזכרת בפסוק הקודם במשלי: עד שקרים לא יינקה!

דוד לא לגמרי האמין לדברי מפיבושת. אם מפיבשת באמת רצה ללכת עם דוד, ודאי יכל לבקש ממשהו שיוליך אותו.   למפיבשת הי'ה יותר נח לשבת בירושלים ולחכות איך יפול דבר, ואז ללכת עם המנצח. אם אבשלום ינצח, יוכל תמיד להתגלח... (סיגל). למרות זאת, הוא הבין שגם ציבא לא לגמרי אמר אמת. לכן החליט שלא נאוה... לעבד משול בשרים - לא היה נאה לתת לציבא העבד למשול במפיבושת השר. ולכן, שמואל ב יט30: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ? אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (פירוט).