מלוה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו

קוד: ביאור:משלי יט17 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק יט    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29 
יט17 מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ.

 סגולות

הנותן מתנת-חינם לאדם דל כאילו נותן הלוואה לה', הרי ה' היה אמור לפרנס את העני בעצמו והנותן "חסך" לו;   ולכן ה' ישלם לו גמול - יחזיר לו טובה באותה מידה שבה עזר לעני.

 מצודות

החונן את הדל בתת לו צדקה הוא כמלוה את ה', והנה יפרע לו דמי ההלואה ויוסיף עוד לשלם לו גמול על טובת ההלוואה.


 עצות

אדם שנותן צדקה לעני מרגיש לפעמים שהוא מוותר, מקריב משלו. ספר משלי מלמד אותו שלא יראה את זה כויתור, אלא כהלוואה:

ה' "אחראי", כביכול, לפרנס את כל בריותיו, כמו שנאמר בתהלים קלו25: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; ומי שנתן צדקה לעני, "בא זה ו'חטף' לו את המצוה! אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו, זהו שכתוב וגמולו ישלם לו" (ר"א, ויקרא רבה לד ב).

ההלוואה היא לא רק בכסף אלא גם בחיים: "כשיחלה [הנותן] ויטה למות, צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין, לומר: העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזירה לגופה, אף אני אחזיר לו נפשו" (רש"י, ויקרא רבה לד ב).

הפסוק מדבר לא רק על עזרה חומרית לאדם עני אלא גם על חסד רוחני, כגון לוויית המת; חכמי התלמוד מצאו רמז לכך במילה "מַלְוֶה", שאפשר לקרוא גם בשינוי ניקוד "מְלַוֶּה": "אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלַוהו - עובר משום לועג לרש חרף עשהו; ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר מַלְוֶה ה' חונן דל, [וכן בפסוק אחר] ומכבדו חונן אביון" (בבלי ברכות יח א).

כדי להרגיש שאנחנו באמת לא מפסידים שום דבר, אלא רק מלווים לה', דרושה אמונה תמימה; לכן הביאו חז"ל פסוק זה בקטע העוסק במידת התמימות, בפירוש על הפסוק הראשון בפרקנו, משלי יט1: "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ..." (פירוט): "כל מי שהולך בתומו בעולם הזה לפני בוראו, עתיד להינצל מדינה של גיהנם לעתיד לבוא... כל מי שמשלים ללכת בתום, הקב"ה מזמן לו חלק כמותו... וכל כך למה? בשביל הצדקה שהם עושין עם העניים בתום, והעלה עליהם הקב"ה כאילו הם עושים עמו צדקה, שנאמר: מלוה ה' חונן דל - אמר הקב"ה: הלויני צדקה בעולם הזה, וגמולו ישלם לו - ואני אשלם לך שכר לעולם הבא" (מדרש משלי יט).

 הקבלות

בפסוקים נוספים נאמר שה' יברך את מי שיעזור לעני:

  • לגבי מצוות ההלוואה לפני שנת השמיטה,  דברים טו10: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (פירוט).
  • תהלים קיב9: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד".
  • משלי יא24: "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר" (פירוט).
  • משלי כח27: "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת" (פירוט).
  • קהלת יא1: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (פירוט).

אולם הפסוק שלנו מוסיף עליהם:

וכן הובא ב"אורחות צדיקים": "המתנה, במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים – אותה המתנה היא מטמון ספון, שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כוונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר (קהלת יא א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו ". ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד – קוצר תבואתו. ומי שיש בו המידה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר - ונוסף עוד "; עוד כתיב (שם כח כז): "נותן לרש – אין מחסור ". ואמר דוד על האנשים הנדיבים (תהלים קיב ט): "פִזַר נתן לאביונים – צדקתו עמידת לעד ". והמידה החשובה הזאת הלוואה היא אצל הבורא יתברך, שנאמר (משלי יט יז): "מלוה יי חונן דל "." (ספר המידות השלם שער הנדיבות) 

בסוף המדרש על פסוק זה נאמר: "אמר רבי ישמעאל: כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם עשית כן - אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ואל תתאוה לשולחן של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם, וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, שנאמר וגמולו ישלם לו." (מדרש משלי). לכאורה הקטע עוסק בלימוד תורה, ואין קשר בינו לבין הפסוק שלנו העוסק בעזרה לנזקקים; ייתכן שהמדרש בא ללמד, שגם כדי לעסוק בחסד כראוי, יש לחיות בצמצום ולהסתפק במועט.

 דקויות

1. אדם שנותן צדקה לעני מרגיש לפעמים שהוא מוותר, מקריב משלו. ספר משלי מלמד אותו שלא יראה את זה כויתור, אלא כהלוואה:

ה' "אחראי", כביכול, לפרנס את כל בריותיו, כמו שנאמר בתהלים קלו25: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; ומי שנתן צדקה לעני, "בא זה ו'חטף' לו את המצוה! אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו, זהו שכתוב וגמולו ישלם לו" (ר"א, ויקרא רבה לד ב).

2. ההלוואה היא לא רק בכסף אלא גם בחיים: "כשיחלה [הנותן] ויטה למות, צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין, לומר: העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזירה לגופה, אף אני אחזיר לו נפשו" (רש"י, ויקרא רבה לד ב).

3. הפסוק מדבר לא רק על עזרה חומרית לאדם עני אלא גם על חסד רוחני, כגון לוויית המת; חכמי התלמוד מצאו רמז לכך במילה "מַלְוֶה", שאפשר לקרוא גם בשינוי ניקוד "מְלַוֶּה": "אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלַוהו - עובר משום לועג לרש חרף עשהו; ואם הלוהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר מַלְוֶה ה' חונן דל, [וכן בפסוק אחר] ומכבדו חונן אביון" (בבלי ברכות יח א).

4. כדי להרגיש שאנחנו באמת לא מפסידים שום דבר, אלא רק מלווים לה', דרושה אמונה תמימה; לכן הביאו חז"ל פסוק זה בקטע העוסק במידת התמימות, בפירוש על הפסוק הראשון בפרקנו, משלי יט1: "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ..." (פירוט): "כל מי שהולך בתומו בעולם הזה לפני בוראו, עתיד להינצל מדינה של גיהנם לעתיד לבוא... כל מי שמשלים ללכת בתום, הקב"ה מזמן לו חלק כמותו... וכל כך למה? בשביל הצדקה שהם עושין עם העניים בתום, והעלה עליהם הקב"ה כאילו הם עושים עמו צדקה, שנאמר: מלוה ה' חונן דל - אמר הקב"ה: הלויני צדקה בעולם הזה, וגמולו ישלם לו - ואני אשלם לך שכר לעולם הבא" (מדרש משלי יט).

 פרק יט    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות