יסר בנך כי יש תקווה, ואל המיתו אל תשא נפשך

אל תשא נפשך

נפש מסמלת את החיים, והביטוי נשא את נפשו מציין שאיפה גדולה מאד, גדולה כמו החיים, כפי שנאמר למשל במצווה לשלם משכורת בזמן, דברים כד15: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (ראו רש"י שם), וכמו שדוד מתאר את כמיהתו לה', תהלים כה1: "לְדָוִד: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא".

הפסוק אומר לאב, שלא ישא את נפשו להמית את בנו; אבל איך אפשר בכלל להעלות על הדעת, שהאב ישאף להמית את בנו?! אמנם, ישנם הורים היושבים שבעה על ילדיהם שיצאו לתרבות רעה, כאילו שהם מתים, אך אלה מקרים נדירים, וגם הורים אלה אינם שואפים להמית את בנם בפועל!

המפרשים הסבירו את הפסוק בדרכים שונות, בעזרת הקבלות לפסוקים דומים בתנ"ך:

1. הפסוק מדבר על-דרך ההגזמה, כמו משלי יג24: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ" (פירוט).    בדרך-כלל, אב האוהב את בנו שואף שיהיה לו טוב ונעים; אבל הפסוק מלמד, שכאשר האב מאפשר לבנו לעשות מעשים רעים ואינו מייסר אותו, הוא כאילו שונא אותו וכאילו שואף שימות (מוות רוחני לפחות).  כמובן, אף אב לא שואף במודע שבנו ימות, אבל הפסוק רוצה להראות לאב העדין לאן מובילה הדרך שהוא הולך בה: בסוף הדרך בנו ימות, ולכן זו כביכול השאיפה של האב.

2. המיתו מלשון הֶמְיָה, כמו בישעיהו יד11: "הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ":  יסר את בנך, ואל תתייחס אל ההמיה והבכיה שלו, "אל ירע לבבך ואל תחמול לקול בכיו, למשוך שבטך למען זאת" (ר' יונה, וכן רלב"ג, מלבי"ם).

- אולם פירוש זה אינו מתאים למשמעות הביטוי נשא נפשו, המבטא שאיפה גדולה מאד.

3. אבן עזרא פירש (בין השאר) שהביטוי תשא נפשך מציין עבודה קשה של שכיר, כמו בדברים כד15: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... אֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ...", ולפי זה פירוש הפסוק הוא: יסר את בנך, כדי שלא יהיה רשע וימית אנשים אחרים, כי אז הוא יבזבז את כל המשכורת שלך למימון מסעות הציד והפשע שלו, והתוצאה תהיה כאילו שאתה "נושא את נפשך" בעבודתך כדי שהבן שלך יוכל להמית אחרים.

- אולם לענ"ד, משמעות הביטוי נשא נפשו היא כללית יותר, ואינה קשורה בהכרח לעבודה של שכיר.

4. הבן שבפסוק הוא בן סורר ומורה, הנזכר בדברים כא18-21: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא'. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".

על-פי חוק זה, אם בן איננו שומע בקול הוריו (לפי חז"ל: גונב את רכושם ומשתמש בו כדי לממן סעודות ומשתאות הוללות), יש לטפל בו בשני שלבים: בשלב ראשון - ההורים צריכים לייסר אותו כדי שישמע בקולם, ובשלב שני - אם עדיין אינו משפר את דרכיו, יש להביא אותו למשפט בבית הדין העירוני, שם ייתכן שיגזרו עליו עונש מוות.

הפסוק שלנו בספר משלי מתייחס לחוק זה, וקורא להורים להשתמש רק בשלב הראשון: ייסר בנך - המשך לייסר אותו שוב ושוב, כי יש תקוה - כי תמיד יש תקווה שיחזור למוטב בפעם הבאה שתייסר אותו; ואל המיתו אל תשא נפשך - אל תשאף להגיע אל השלב השני, שלב המשפט, שבו בנך עלול להיענש בעונש מוות (ע"פ אבן עזרא).   זה, אולי, המקור לדברי חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא.): מכיוון שהבחירה ביד ההורים, מסתבר שההורים אכן קיימו את העצה שבפסוקנו ונשארו בשלב הראשון - "יסר בנך", ואף פעם לא נשאו את נפשם לשלב השני - "אל המיתו".

5. ולענ"ד, הפסוק שלנו רומז לסיפור שאול ויונתן (שמואל א יד).    הביטוי תשא נפשך מציין שבועה (דעת מקרא), כמו בתהלים כד4: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נפשו[נַפְשִׁי] וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (פירוט).    הפסוק מתייחס למצב שבו האב כל-כך כועס על בנו, עד שהוא נשבע שימית אותו, כמו שעשה שאול המלך, שמואל א יד44: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: 'כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן!'".   שבועה זו של שאול גרמה לזעזוע עמוק בעם ישראל, שמואל א יד45: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל 'הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל?! חָלִילָה, חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה!'  וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".  

הזעזוע היה כל-כך גדול, עד שהפך למשל על היחסים הראויים בין הורים לילדיהם:     "אם בנך חוטא לך ואינו שומע בקולך - הטף לו מוסר שוב ושוב, כי תמיד יש תקוה שיחזור למוטב;  אל תתייאש ממנו ואל תישא את נפשך בשבועה להמית אותו!".

באופן דומה, יש שפירשו שהביטוי תשא נפשך רומז לקללה, שהיא דומה בחומרתה לשבועה: "המוסר הזה לא יהיה של מכת אכזרי או של קללה נמרצת ח"ו, שהיא יותר קשה מן המכות... שלא יביא את עצמו להמיתם על-ידי המכות או הקללות ח"ו, אלא יהיה שקוד לייסרו בדברי מוסר של תורה ושל דרך ארץ, כי סוף סוף יעשו את שלהם ויכניסו יראת שמים בליבו, כי זהו התכלית המכוון והמבוקש המתקן את הכל והמחזיר את הרע לטוב" (רמ"ד ואלי).

כי יש תקוה

בפסוקנו נאמר, שיש תקוה שהבן הסורר יחזור למוטב; בפסוק אחר נאמר, שהתקוה הזאת תקפה לגבי כל רשע, כל עוד הוא חי; רק כשהוא מת, התקוה אובדת, משלי יא7: "בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה, וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה" (פירוט).

יסר בנך - גם במשלי כט17: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ".