לייסר בלי לכעוס

1. על-פי הפשט, הפסוק מזהיר מהסכנות של מידת הכעס: "בא להזהיר אל האדם שלא יהיה כעסן, ולא ישתרש בזאת המידה רעה וחטאה, שאינה מנחת מקום תקנה לבעליה בלי ספק, שאם יצילוהו פעם אחת, ייפול בה כמה פעמים, עד שיקבל את עונשו לבסוף, כי יהרוג או ייהרג..." (רמ"ד ואלי), או להיפך - מתאר את הברכה שיש בהימנעות מהכעס: "אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך, אם ראית רעה באה לו, עוד תוסיף ימים וטובה" (רש"י).

2. אולם אפשר להבין את הפסוק, יחד עם זה שלפניו ואחריו, כמתייחס לחינוך הילדים.

בפסוק 18 נאמר: "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ" - הטף מוסר לבנך שוב ושוב, כי יש תקווה שבסופו של דבר ישמע בקולך (פירוט);

הפסוק שלנו מזהיר, שלא לייסר את הילדים מתוך התגברות חֵמָה וכעס: אל תייסר את בנך כדי לפרוק את החמה הגדולה   שיש לך על כך שאינו שומע בקולך! כי אם תעשה כך - אתה בעצמך תישא עונש.  כי אפילו אם תצליח להציל את בנך מעבירה אחת, בסופו של דבר עוד תוסיף לו עבירות, כי הוא ישנא אותך, וברגע שיתרחק ממך הוא יעבור עבירות 'דווקא' להכעיס אותך; ואתה תישא על גבך את העונש והאחריות לעבירות שיעשה להכעיס.

וייתכן שפסוק 20 ממשיך את הרעיון: "שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ" - ייתכן שהפסוק מדגים לאב, איך עליו לעורר בבנו את הרצון לשמוע את הטפות המוסר: להסביר לו את התועלת שהוא יפיק מהמוסר הזה בסופו של דבר. לא להגיד לו "שמע בקולי כי אני אבא שלך וככה אני אמרתי", אלא שמע עצה וקבל מוסר, כדי שתהיה חכם יותר בסוף. כמו רופא, שמסביר לחולה לפני הניתוח מדוע הניתוח הזה הוא חיוני להצלת חייו, כך גם המחנך צריך להסביר לתלמידים כל הזמן, מדוע החינוך הכרחי לחייהם (פירוט).

חינוך הילדים צריך להיות תקיף ואף כואב, אך ללא כעס. ייסורים וכפיה אינם מועילים כשלעצמם, אלא רק כשמשלבים אותם בהסברים הגיוניים.  אם תסביר לילד, שאתה מייסר אותו כדי להחכים אותו ולא כדי לפרוק את חמתך - הוא יבין אותך ותצליח להציל אותו מעבירות.