גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגליים חוטא

גם

המילה גם בתחילת הפסוק יכולה להתפרש בכמה דרכים המשפיעות על פירוש הפסוק כולו.

1. המילה גם רומזת שהפסוק מתאר שני קצוות ושניהם גם יחד לא טובים, כי דרך החכמה היא דרך האמצע.  הקצה הראשון הוא לא דעת נפש - לחיות לבד ולא לדעת (להכיר) נפשות אחרות, וזה לא טוב;  הקצה השני הוא אץ ברגליים - לרוץ ולהשתתף בכל אירוע חברתי, וגם זה מביא לחטא.

2. המילה גם משמעה כמו אפילו: "אפילו מי שחוטא בלא דעת ובלא כוונה, סימן רע לו, שנפשו לא טובה, כי לא יאונה לצדיק כל אוון. ועוד: שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, ולכן הרגליים הממהרות לרוץ לרעה מוליכין אותן אל הרעה, וזהו שאמר: ואץ ברגליים חוטא" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון, וכן מצודת דוד).   מטרת הפסוק היא לעורר את המוּדעוּת שלנו, לשים לב מה אנחנו עושים ולאן אנחנו רצים.    חכמי התלמוד גם מצאו כאן רמז להלכה מהלכות שבת: "אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר ואץ ברגלים חוטא" (רמי בר אבא בשם רב אסי, בבלי עירובין ק:) - כי מי שהולך על עשבים עלול לתלוש אותם בלי כוונה.

3. המילה גם מקשרת את פסוקנו לפסוק הקודם: "לפי שדיבר על מעלת התמימות, ואמר טוב רש הולך בתומו, לימד דעת בעניין התמימות ואמר, כי אף על פי שיהיה האיש תמים במידותיו, ותיקן את כוח המתאווה מכל טבע מעוות, צריך הוא ללמוד דעת וחכמה, להסיר מכשול ממעשיו... גם האיש היודע דעת והוא אץ ברגליים - שימהר לעשות העולה על רוחו בלא מחשבה ועיון - חוטא" (ר' יונה, ודומה לזה מלבי"ם);     "ישתדל האדם לקנות את הדעת בכל מאמצי כוחו, ולא יאמר בליבו: אהיה צדיק וחסיד מבלי שאטריח את עצמי בעומק העיון, כי זה לא ייתכן, שכבר אמרו רז"ל: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד... ואדרבה, הרע של הקליפה מתאחז הרבה בנפש הנעדרת מן הדעת ומביאה לחטוא" (רמ"ד ואלי).

ניתן לקשר את הפסוקים באופן אחר, כמציינים שלוש סיבות שבגללן האדם נעשה לא טוב, שלושתן קשורות לכך שהאדם אינו מקבל ביקורת:

א. בפסוק הקודם נאמר "טוב רש הולך בתומו, מעיקש שפתיו והוא כסיל", כלומר, אדם שאינו רש - עלול להיות לא טוב, כי אין לו צורך בעזרתם של אחרים, ולכן אינו פתוח לביקורת (פירוט);

ב. בלא דעת נפש - כשהאדם לא יודע אף נפש אחרת ואין לו קשר קרוב עם אנשים אחרים, כשהוא לא שומע את דעתה של אף נפש אחרת המנוגדת לדעתו ואין מי שימתח עליו ביקורת;

ג. אץ ברגליים = כשהאדם אץ (חסר סבלנות) בדרכיו והליכותיו, ואין לו זמן להקשיב לביקורת;   כאשר הוא דוחק וממהר ללכת לעשות מעשים מבלי לשקול ולדון בהם לעומק - הוא עלול להיות חוטא.

בלא דעת נפש

1. דעת היא דעה או ידע; דעת נפש היא דעה או ידע של נפש אחרת (אדם אחר). מי שאינו שומע דעות של אנשים אחרים, אץ ופועל בחיפזון מבלי להתייעץ, יהיה חוטא.

2.  דעת היא מוּדעוּת; דעת נפש היא מודעות לעולם הנפש, מודעות עצמית (ע"פ חגי הופר). מי שמשתמש רק ברגליים (בגוף) ואינו מודע לנפש, יהיה חוטא. בפרט, המודעות לעולם הנפש קשורה לתורה: "אין טוב לאדם שהוא בלא תורה" (רש"י), "אם אדם עושה מצוות ואינו עוסק בתורה - לא טוב, כי... יראת ה' באה מהתורה, ואם לא ילמד, לא תהיה לו יראה... כשעושה מצוות בלי דעת, הנפש לא טוב, כי אין נהנית הנפש מזה, מחמת שאינו יודע השורש ועושה בלא חשק..." (הגר"א), "אף על פי שיהיה האיש תמים במידותיו, ותיקן את כוח המתאווה מכל טבע מעוות, צריך הוא ללמוד דעת וחכמה להסיר מכשול ממעשיו" (ר' יונה).

3. דעת היא כוונה: "נפש היא התפילה, וכשהיא בלא דעת - שהיא בלא כוונה, לא טוב" (הגר"א); ואולי זו גם כוונתו של ר' נחמן: "הנפש היא בת השכל, כי עיקר גידול הנפש, הוא על-ידי השכל, שמגדלה ומתקנה, וכמו שכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב" (ר' נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן א סה).

4. דעת היא הסכמה: "בלא דעת - בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה. ואץ ברגלים חוטא - זה הבועל ושונה [ללא דעתה]" (רש"י, בבלי עירובין ק:).

5. ואולי, בדומה לפירוש הקודם, אפשר לפרש: דעת = ידיעת איש ואישה: גם בלא דעת - להתנזר לגמרי מיחסי מין - זה לא טוב, לא טבעי ולא בריא לנפש של בני הזוג;   אבל גם להיות אץ ברגליים - לרדוף ולדחוק זה את זו ליחסי מין מרובים - גם זה גורם חטא וחיסרון בזוגיות; אלא יש לשמור על איזון. וראו גם משלי יד30.

ואץ ברגליים חוטא

1. אץ הוא הממהר ורץ ברגליו לעשות דברים בלי להתייעץ: "הממהר ברגלים ללכת אל המקום אשר נשאו לבו, הנה לחוטא יחשב, כי מהראוי להתבונן תחילה פן יבא מזה דבר פשע" (מצודת דוד, ודומה לזה ר' יונה).

2. אץ הוא הנצמד להֶרְגֶלִים שלו ואינו בודק אותם בדעת: "רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו" (רש"י), או אדם שרץ וממהר להתפלל את התפילה השגרתית, בלי לחשוב: "תפילה היא רגלי האדם... וכשאץ בהם הוא חוטא" (הגר"א). 

3. אץ הוא גם המקצין לצד השני ומנסה לשנות את ההרגלים שלו מהר מדי: "רגליים הם המידות... כשירגיל האדם במידותיו הטובות, הן נעשות לו כטבע, אך צריך לילך במידות מדרגא לדרגא... ולא יקפוץ למדרגה שאינו ראוי לה" (הגר"א).