שתי דרגות באיפוק

עצות

כשמישהו פוגע בנו, גם אם אנחנו מבינים שמדובר בעניין שטותי שלא שווה להתעצבן בגללו, קשה "לשכנע" את הרגשות שלנו להתעלם מהפגיעה לגמרי. הפסוק שלנו מציע, כדרכו, גישה הדרגתית:

שכל = הצלחה הנובעת ממחשבה; אפו = כעסו; האריך אפו = חיכה זמן ארוך לפני שהתחיל לכעוס. כשאדם מתאפק, אינו כועס מייד אלא דוחה את הכעס לזמן ארוך, הדבר עוזר לו להצליח ומציל אותו מכשלונות מביכים, כי במקרים רבים מתגלה שהכעס לא היה מוצדק.

עבור על פשע = התעלם מהפשע גם בליבו ובמחשבותיו; לא נטר טינה (כמו בלשון ימינו "עבר הלאה" או "עבר לסדר היום"). כשאדם מתעלם מהפגיעה שפגעו בו גם בליבו, ואינו נוטר טינה כלל, זה מביא לו לא רק הצלחה אלא גם תפארת וכבוד: "מדרכי השכל והבינה שלא ינקום תיכף, רק יאריך אף... וזה... מחייב השכל הפשוט של אדם, כי אם ירצה לנקום - גם חבירו יריע לו ויבזהו. אבל שיעבור על פשע לגמרי, ולא ישמור שנאה גם בלב, זה מחוקי החכמה, וזה תפארת האדם מצד שהוא בעל דת, וחכמת אלהים ושכל טוב בלבו להתפאר" (מלבי"ם, וכן ר' יונה גירונדי).

והמסר הוא: אם אתם יכולים לעבור על הפשע לגמרי - אשריכם, זה כבודכם וזו תפארתכם; ואם לא - לפחות תשתדלו להאריך את אפכם, לדחות את הכעס כמה שיותר, וזה יביא לכם שכל והצלחה.

ניתן להפיק מהפסוק שלנו מדריך מעשי להתגברות הדרגתית על מידת הכעס:

שלב ראשון: לשנן את הפסוקים המגנים את הכעס, כגון הפסוק שלנו ופסוקים נוספים (ראו "הקבלות").

שלב שני: בפעם הבאה שכועסים - להיזכר בפסוקים הללו אחרי הכעס, להכיר בכך שזו היתה טעות לכעוס, להתחרט ולהתחייב להשתדל יותר בפעם הבאה.

שלב שלישי: לחזור על השלב השני שוב ושוב, עד שבפעם הבאה שכועסים נזכרים בפסוקים הללו בזמן הכעס, ואז לנשום נשימות עמוקות ולבצע תרגילי הרפיה - שכל אדם האריך אפו.

שלב רביעי: לחזור על השלב השלישי שוב ושוב, עד שבפעם הבאה נזכרים בפסוקים הללו לפני הכעס, ואז להחליט שאין טעם לכעוס כלל - ותפארתו עבור על פשע.

הקבלות

1. דוד המלך "האריך אפו על שמעי ועל יואב כל ימי חייו, וציווה לשלמה בנו להיפרע מהם [רק] אחרי מותו, כי הייתה תפארתו של המלך החסיד להיות עובר על הפשע שלהם בשעת פשעם, כדי שתתיישב מלכותו על ידיהם.

ונמצא ששכלו ממש האריך אפו, שאם היה מלך כסיל, בוודאי היה קופץ להיפרע מהם בשעת כעסו, והיה אובד תפארתו לעיני כל ישראל" (רמ"ד ואלי, וכן פירש ר' אליהו שץ ב"פירוש אליהו").

2. פסוקים רבים נוספים בספר משלי מגנים את הכעס ומשבחים את הסבלנות:

משלי כ3: "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע" (פירוט).

משלי יא12: "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ" (פירוט).

משלי יד29: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת" (פירוט).

משלי יד17: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא" (פירוט).

פסוקים נוספים שבהם התארים "קצר" ו"ארוך" משמשים כמשל.

דקויות

כשמישהו פוגע בנו, גם אם אנחנו מבינים שמדובר בעניין שטותי שלא שווה להתעצבן בגללו, קשה "לשכנע" את הרגשות שלנו להתעלם מהפגיעה לגמרי. ספר משלי מציע גישה הדרגתית.

שכל הוא הצלחה הנובעת ממחשבה; אפו = כעסו; האריך אפו = חיכה זמן ארוך לפני שהתחיל לכעוס. כשאדם מתאפק, אינו כועס מייד אלא דוחה את הכעס לזמן ארוך, הדבר עוזר לו להצליח ומציל אותו מכשלונות מביכים, כי במקרים רבים מתגלה שהכעס לא היה מוצדק.

עבור על פשע = התעלם מהפשע גם בליבו ובמחשבותיו; לא נטר טינה (כמו בלשון ימינו "עבר הלאה" או "עבר לסדר היום"). כשאדם מתעלם מהפגיעה שפגעו בו גם בליבו, ואינו נוטר טינה כלל, זה מביא לו לא רק הצלחה אלא גם תפארת וכבוד: "מדרכי השכל והבינה שלא ינקום תיכף, רק יאריך אף... וזה... מחייב השכל הפשוט של אדם, כי אם ירצה לנקום - גם חבירו יריע לו ויבזהו. אבל שיעבור על פשע לגמרי, ולא ישמור שנאה גם בלב, זה מחוקי החכמה, וזה תפארת האדם מצד שהוא בעל דת, וחכמת אלהים ושכל טוב בלבו להתפאר" (מלבי"ם, וכן ר' יונה).