נזקי הכעס במעשה

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? ומה המסקנה המעשית?

1. שני חצאי הפסוק מתארים נזקים של כעס:

- אף = ביטוי חיצוני של כעס, נקמה;    קצר אפיים = הנוקם במהירות, תוך זמן קצר;   איוולת = שטחיות;    קצר אפיים יעשה איוולת = אדם הממהר לנקום, לא יוכל לשקול כראוי את מעשיו, וסופו שינהג בשטחיות. ומצד שני -

- מזימה = תוכנית שמטרתה לפגוע בזולת;  ואיש מזימות יִשָּׂנֵא = אדם המתכנן תוכניות מפורטות במטרה לפגוע בזולת, מזימותיו יתגלו וכולם ישנאוהו.

מי שמוציא את כעסו מהר יעשה מעשים שטחיים, ומי ששומר את כעסו בבטן יהיה שנוא על כולם. והמסקנה המעשית: לא לכעוס בכלל (ע"פ ר' יונה גירונדי, וכן מלבי"ם).

"יש אדם, שכאשר מישהו עושה לו דבר רע - הוא נוקם בו מייד! הוצאת לי עין - אני אוציא לך שתיים! אולם, יש כאלה שלא נוקמים מייד, אלא אומרים 'חכה, חכה, הנקמה עוד תגיע ובגדול...' והם יושבים וזוממים מזימות איך לנקום על הרעה שנעשתה להם. בא שלמה המלך ו'מנער' את שניהם מהחלום! קצר אפיים יעשה איוולת - זה שנוקם מהר עושה שטות! ואיש מזימות יישנא - וזה שזומם איך לנקום, יהיה שנוא לכל, לשמיים ולבריות! מנקמה לא מרויחים אף פעם! אז מה הדרך הנכונה? פשוט - לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'... להרגיל עצמו לומר: 'כל מה שה' עושה - הכל לטובה', ואם זה טובה - למה לנקום??" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, יא אלול ה'תשע"ב).

2. הפסוק בנוי כסיפור עם סוף מפתיע. החצי הראשון מתאר אדם קצר-אפיים - אדם עצבני, שנשימות אפיו מתקצרות כשהוא כועס. אדם כזה אינו שולט במעשיו ועושה איוולת (שטויות). קל מאד לשנוא אותו.     אבל החצי השני מפתיע ואומר, שיש איש אחר שדווקא אותו ראוי לשנוא - איש שאינו מתעצבן ולא כועס, אולי אפילו מדבר בנימוס ובאדיבות, אבל בליבו הוא מתכנן מזימות נקם!  זהו האיש המסוכן באמת (ע"פ גליה). והמסקנה - להיזהר מאדם שמסתיר את כעסו, יותר מאדם שמביע את כעסו בגלוי.

3. שני חצאי הפסוק מתארים שני קצוות בהתנהגות:

- אפיים = פנים, משל להבטה ובחינה של המציאות;    קצר אפיים = "שלא יביט בענינים כי אם בקצרה ובמהירות, מזולת שיתיישב בהם - הנה הוא יעשה איוולת" (רלב"ג).ומצד שני -

- מזימה = מחשבה עמוקה;  איש מזימות = "שחושב מחשבות רבות וזמן ארוך אם ראוי לעשות הדברים אם לא, הנה ישנא, כי לא ישיגו ממנו האנשים מבוקשם רק בקושי עצום מאד" (שם).

הפועל בחיפזון יעשה שטויות, והחושב יותר מדי לא יעשה כלום, והמסקנה - להתרחק משני הקצוות וללכת בדרך האמצע.