אל תחליטו בשביל אחרים מה טוב להם

1. רק מי שעבר את המרירות - ייהנה מהשמחה

לפי רוב המפרשים, יודע = חווה ומרגיש, יתערב = יתערבב וישתתף, כמו תהלים קו35: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם" ודניאל ב43: "פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא": שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואין לזרים שותפות ומעורבוּת בה.

ויש שפירש: יתערב = ירגיש נעימות ומתיקות, כמו משלי יג19: "תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ" (פירוט) ועוד: שמחתו של האדם שייכת רק לו, ואף זר לא ירגיש מתיקות וערבוּת ממנה. ערבות מנוגדת אל מרת נפשו (דעת מקרא).

לפי שני הפירושים, כוונת הפסוק היא: רק מי שסבל מרירות - יזכה ליהנות מהשמחה. חכמי המדרש  (שמות רבה יט א) הביאו כמה דוגמאות:

"חנה, הרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י) והיא מרת נפש, היא לעצמה. כיון שנפקדה, לא פקדה האלהים אלא לעצמה... (ש"א ב, א) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי".

"השונמית, כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה. כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם, כט) וקח משענתי בידך, אמרה לו השונמית (שם, ל) חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו".

"דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים, ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג. התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו. לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם (דה"א כט, ט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה".

"ישראל, היו נתונין במצרים בשעבוד" (שמות א14: "וַיְמָרְרוּ אֵת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ"), וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים (שמות יב מג): כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" - רק מי שאכל מרורים בשיעבוד, יאכל מרורים בסעודת הגאולה.

רעיון דומה נמצא בתלמוד: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (בבלי תענית ל:), כמו שנאמר בישעיהו סו10: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

2. לא לקחת אחריות על מרירות ושמחה של אחרים

ולענ"ד יש לפרש: יודע = מבין ומכיר, יתערב = ייקח אחריות, כמו, משלי ו1: "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ" (פירוט), משלי יא15: "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ" (פירוט), משלי יז18: "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ" (פירוט), משלי כ16: "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נכרים[נָכְרִיָּה] חַבְלֵהוּ" (פירוט), משלי כב26: "אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת" (פירוט). פירוש זה מתאים יותר להלכה התלמודית שנזכרה למעלה: "'חולה אומר "צריך" ורופא אומר "אינו צריך" - שומעין לחולה'; מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (בבלי יומא פג.).

לפי פירוש זה, הפסוק מותח ביקורת על גישת ההתערבותיות (interventionism) - גישה האומרת שיש להתערב ולקחת אחריות על חייהם של אנשים אחרים, גם בניגוד לרצונם, כדי לעזור להם.

כך למשל, גישת ההתערבותיות הרפואית - גישה שלפיה הרופאים צריכים לקבוע את הטיפול הטוב ביותר לחולה, ואין חשיבות לדעתו של החולה. זו היתה הגישה המקובלת בעולם במשך דורות רבים, החל מהיפוקרטס ועד מלחה"ע השניה (ראו מקורות אצל הרב פרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך הסכמה מדעת).

חכמי התלמוד, בניגוד למקובל בתקופתם, למדו מפסוקנו שיש להתחשב גם בדעתו של החולה: "אמר רבי ינאי:    חולה אומר 'צריך' (לאכול ביום כיפור) ורופא אומר 'אינו צריך' - שומעין לחולה (ונותנים לו לאכול ביום כיפור); מאי טעמא? לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ.    פשיטא!? מהו דתימא רופא קים ליה טפי - קא משמע לן" (בבלי יומא פג.).   כלומר, היינו יכולים לחשוב שצריך להתעלם מדעתו של החולה כי הרופא בקי יותר ברפואה, אולם הפסוק מלמדנו שהחולה בקי יותר במה שנוגע לחייו הפרטים. נפש = החיים; מרירות נפש = צער קשה כמוות; לב יודע מרת נפשו = רק ליבו של החולה יודע עד כמה חייו נמצאים בסכנה.

המשך הסוגיה קשה לשיטתנו: ""רופא אומר "צריך", וחולה אומר "אינו צריך" - שומעין לרופא'! מאי טעמא? תונבא (שטות מחמת חוליו) הוא דנקיט ליה"" (בבלי יומא פג.). אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שהוא צריך, לא מקבלים את דעתו של החולה, אלא מניחים שהוא מטושטש מחמת המחלה, מתערבים וכופים עליו לאכול. זו גם הדעה המקובלת בהלכה (הסכמה מדעת, שם). נראה שמילת המפתח כאן היא יודע. כאשר ברור שהחולה יודע מרת נפשו, כלומר מודע לחומרת מצבו, יש להתחשב בדעתו ולא להתערב; אולם כאשר החולה לא יודע מרת נפשו, ואינו מודע למצבו, מותר להתערב (ע"פ גליה).

מאז מלחה"ע השניה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת", פרט למקרים חריגים שבהם "נשקפת למטופל סכנה חמורה, צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, וקיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע" (חוק זכויות החולה, ה'תשנ"ו).   ראו עוד: זכות החולה שלא לקבל טיפול / ירדנה קופ-יוסף, אנציקלופדיה יהודית דעת.

העיקרון נכון לא רק ברפואה אלא גם בכלכלה וביחסים בין-אישיים: איננו יכולים לדעת מה הזולת אוהב או שונא, ולכן בדרך-כלל הטוב ביותר הוא לשאול את הזולת ולהתחשב בדעתו.

מבחינה דקדוקית, "מרת נפשו" שייכת גם לחצי השני של הפסוק, ו"שמחתו" שייכת גם לחצי הראשון, וזה מדרכי התקבולת המקראית: לב יודע מרת נפשו ושמחתו, ולכן ראוי שבמרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.