כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע

כסף סיגים מצופה על חרש

כסף סיגים הוא פסולת של כסף, המופרשת מהכסף כשצורפים אותו בכור-היתוך.

חרשׂ = חרס הוא החומר שממנו היה בנוי הכוּר (ראו משנה שבת ח ד).

כשצורפים כסף, הסיגים הנפלטים מהכסף נדבקים על החרס שהכור עשוי ממנו ומצפים אותו (רש"י); הציפוי הוא עבה ואינו אחיד, ובמבט מקרוב ניתן לראות שאכן מדובר בסיגים ולא בכסף אמיתי. והנמשל:

יש אנשים המפגינים אהבה וידידותיות באופן מוגזם, לדוגמה, קוראים לאדם שהם בכלל לא מכירים "אחי", אבא", "כבוד הרב", "צדיק" וכד'; ספר משלי ממליץ להיזהר מאנשים כאלו:

שפתיים דולקים = שפתיים רצות ומתנועעות במהירות כאילו רודפות אחרי משהו, או שפתיים בוערות ולוהטות מרוב אהבה, כלומר, אדם המדבר דברי אהבה רבים ומהירים.

לב רע = לב מלא במחשבות זדון.

שפתיים דולקים ולב רע = כשרואים שפתיים דולקים, אדם המדבר באהבה מוגזמת, יש לחשוד שהלב רע, שהמחשבות זדוניות, ולהיזהר מאדם זה.

השפתיים הדולקים הם הנמשל של כסף הסיגים - הדיבור המתלהב באופן מוגזם ולא אחיד הוא הנמשל של הכסף המצפה את החרס בעובי גדול ולא אחיד;

הלב הרע הוא הנמשל של החרס - המחשבות הרעות שמתחת לדיבורים המתלהבים הם הנמשל של כור-החרס הפשוט הנמצא מתחת לציפוי הכסף הנוצץ.

שפתיים דולקים

לשורש דלק ישנן כמה משמעויות בלשון המקרא:

1. רדיפה, כמו בבראשית לא36: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?'"

2. בעירה, כמו ביחזקאל כד10: "הַרְבֵּה הָעֵצִים, הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר..."

ולענ"ד יש לשלב בין שני הפירושים: שפתיים דולקים = דיבור המנסה לרדוף אחרי הזולת בדברי אהבה בוערים ומוגזמים.

3. ויש שפירשו שפתיים דולקים = שפתיים של אנשים דולקים, כמו האנשים שנזכרו בתהלים ז14: "וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל", ובתהלים י2: "בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי, יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ חָשָׁבוּ"; דולקים הם אנשים רשעים הרודפים אחרי עניים תמימים במזימות ופיתויים; "מפניו מזהיר אותנו החכם ואומר שפתיים דולקים ולב רע" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 257).

לב רע

לב = מקום המחשבות והרגשות;   לב רע = מחשבות זדון או מחשבות עצובות:

1. לפי רוב המפרשים, לב רע = לב החושב מחשבות זדון: "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע - מדבר בעשו וחבריו. למה הוא דומה? למולייר שמבחוץ היה של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים היה של חרס, כך עשו: ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו, ויאמר המן בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה,  האומרה בלבבה אני ואפסי עוד, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו" (ילקוט שמעוני על מלכים א יב, רמז קצח; ראו רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם הגאון מווילנה על פסוקנו).

מדוע הפסוק מתייחס דווקא לכסף סיגים, כלומר לפסולת של כסף? והרי גם בכסף אמיתי שמצפה כלי-חרס יש צביעות, יופי חיצוני שמחפה על פנימיות ברמה נמוכה?!   - ייתכן שהפסוק נותן דרך לזהות צביעות - כשהפנימיות עשויה מחרס, גם החיצוניות הנוצצת היא מסיגים, ובבדיקה מדוקדקת אפשר להבחין בה (ע"פ מצודת דוד).

2. בלשון המקרא הביטוי לב רע משמעו גם לב עצוב; כך פירשו רוב המפרשים על משלי כה20: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר, וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע" (פירוט). לפי זה, היה אפשר לפרש שגם הפסוק שלנו מדבר על אדם עצוב, אלא שבפסוקנו האדם העצוב הוא זה שמנסה לדבר דברים שמחים על-מנת להתגבר על עצבותו.

- אולם פירוש זה לא מתאים לפסוקים שאחריו, העוסקים באדם המכסה בליבו שנאה וזדון, ובפרט משלי כו25: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבּוֹת בְּלִבּוֹ" - "יחנן קולו" מקביל ל"שפתיים דולקים", ו"תועבות בליבו" מקביל ל"לב רע" (פירוט).