נחלו פתיים איוולת, וערומים יכתירו דעת

כל אחד מבני ישראל קיבל נחלה בארץ ישראל, ונצטווה לדבוק בה ולא להעבירה לאחר, במדבר לו7: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו", מלכים א כא3: "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".

בפסוקנו, המושג נחלה הוא משל לחלק שאדם מקבל ודבק בו ולא יכול להינתק ממנו.    האיוולת (= שטחיות) היא נחלתם הקבועה של הפתיים (= אנשים המשתכנעים בקלות): הם "מקבלים בירושה" דעה שטחית ממישהו אחר, ודבקים בה בלי לבדוק אם היא נכונה או לא.

הפסוק שלנו מתייחס לעולם הדעות והמחשבות; פסוק קודם מתייחס לעולם המעשים, משלי יד15: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" (פירוט).

על משלי טו6: "בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב, וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת" (פירוט) כתב הגר"א: "עניין הפסוק הוא היפך הכתוב למעלה נחלו פתאים איוולת וערומים יכתירו דעת. דהיינו: נגד מה שאמר למעלה שהנחלה היא בית, כמו שנאמר (משלי יט יד): "בית והון נחלת אבות", ו(משלי יד א): "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו", לכן אמר נחלו פתאים אולת, שהנחלה של פתאים היא אולת ההורסת ביתו.   אבל ערומים רואים שיהיה להם גם העטרין, היפך ה"פתאים", שהנחלה של ה"פתאים" גם היא "איוולת". והן תרין האחסנתין שלו. אבל לצדיק, הבית הוא "חוסן רב" שלו. והן חכמה ובינה, כמו שנאמר (משלי כד ג): "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן". והעטרין הוא הדעת, כמו שנאמר "וערומים יכתירו דעת". ואמר ש"בתבואת רשע נעכרת", כי הדעת ממלא כל הבית, כמו שנאמר (משלי כד ד): "ובדעת חדרים ימלאר כל הון יקר ונעים". וכאשר מתערב התבואות של הרשע, "נעכרת" כל היקר והנעים"  (הגאון מווילנה על משלי טו ו).