הולך ביושרו - ביושר שלו

קוד: ביאור:משלי יד2 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

פרק יד פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35

יד2 הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ.

סגולות

אדם ירא ה', הולך בדרך הישרה שלו גם כשזה קשה, נשאר ישר בכל מצב; אולם אדם הבוזה את ה', נלוז (מעקם) את דרכיו לפי הצורך.

/ אדם אשר ירא את ה' ומכבדו בליבו, הולך גם במעשיו בדרך הישרה בעיני ה'; אולם אדם הבוזה את ה' בליבו, נלוז (סר ונוטה) גם במעשיו מהדרכים הישרות בעיני ה'.

מצודות

ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה'; והנלוז (נוטה ומסיר) דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו, כי מחשיבו לכסיל.

עצות

הפסוק מדגיש את חשיבות המעשים - ההליכה ביושר לעומת הדרכים הנלוזות.

יש אנשים שאומרים "אני מאמין בלב, זה העיקר!"; אכן, האמונה שבלב היא העיקר, אך אמונה חייבת להתבטא גם במעשים.

יושרו = הכינוי מתייחס לה', שנזכר בהמשך הפסוק - הדבר הישר בעיני ה'; הולך ביושרו ירא ה' = רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת; יראת ה' אמיתית מתבטאת בהכרח בניסיון ללכת ולעשות הישר בעיני ה'.

נלוז = סר ונוטה; נלוז דרכיו בוזהו = מי שסר ונוטה מדרכי ה', מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה', ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.

"פעם אחת, נסעתי בטרמפ עם בחור חילוני. מייד כשראה את הכיפה שעל ראשי, השיחה הגיעה לענייני דת. "אני דתי בלב", הוא אמר; "אני לא צריך מצוות ומעשים חיצוניים!". הוא פתח את תא הכפפות והראה לי תמונה של הבבא סאלי, והוסיף "סבא שלי היה רב!". קצת אחר-כך השיחה הגיעה לענייני צבא: "אתם הדתיים לא בסדר, אתם לא משרתים בצבא!". יכולתי להגיד לו את האמת - שאני משרת בצבא הרבה יותר ממנו - אבל החלטתי להתחכם: "אני חייל בלב, אני לא צריך מעשים חיצוניים! וחוץ מזה, סבא שלי היה רמטכ"ל, ויש לי ברכב תמונה של משה דיין!". הוא כנראה לא הבין את הבדיחה, כי זמן קצר אחר-כך, מצאתי את עצמי עומד ליד הכביש הראשי ומחכה לטרמפ חדש..." (על פי סיפור שפורסם בעלון "גילוי דעת", מדור "שירות לכוחות", באמצע שנת ה'תשע"א; לצערי שכחתי את שם המחבר).

הקבלות

הליכה ביושר לפני ה' היתה התנאי לבחירת ה' בבית דוד. שלמה ידע את זה:

מלכים א ג6: "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ, וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה".

וה' אף אמר לו בפירוש:

מלכים א ט4: "וְאַתָּה, אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר".

בפסוק שלנו, שלמה מעביר את הידע הזה לבניו, שיילכו גם הם ביושר לפני ה'.

אולם, שלמה עצמו לא פעל לפי העקרון הזה!

מלכים א יא33: "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין... וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו"

כמו בעניין הנשים הנכריות (ראו משלי ב16), גם בעניין היושר, שלמה עבר על העצות של עצמו! לכן, ה' קרע את הממלכה ממנו ונתן את החלק הגדול לעבדו ירבעם, וגם כאן, בתנאי שיילך ביושר:

מלכים א יא38: "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי...".

מלכי בית דוד, שהמשיכו למלוך על יהודה, נשפטו גם בהמשך דרכם לפי עיקרון היושר בעיני ה' (כגון מלכים א כב43, מלכים ב טז2-3, מלכים ב כב2).

יושרו - כינוי השייכות מתייחס לאדם או לה'. ביטוי דומה נזכר בפסוק אחד נוסף, וגם בו אפשר לפרש את הכינוי באותן שתי דרכים - יושרו של האדם או יושרו של ה', איוב לג23: "לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (פירוט).

ניגוד בין יראת ה' לבין בוז נמצא גם במשלי א7: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ", וגם שם הכוונה לבוז כלפי ה' (פירוט).

דקויות

הולך בישרו ירא ה'

מדוע הולך ביושרו ולא "הולך ביושר"? למי מתייחס כינוי השייכות?

1. יושרו של האדם - המידה המתאימה לו על-פי אופיו ומצבו.

דרך החכמה היא ללכת בכל מידה בדרך האמצעית. דרך זו נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא יושרו (ע"פ הגר"א).

את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו. למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו. אדם ההולך ביושרו - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא ירא ה' - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.

אבל נלוז דרכיו - ההולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא בוזהו, בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.

2. יושרו של האדם - הדרך הישרה שהלך בה מאז ומעולם. הפסוק פונה לאדם שהקפיד במיוחד על מידה מסויימת, ועכשיו קשה לו להמשיך ולהתמיד בה. אם אותו אדם ירא את ה', הוא יתחזק וימשיך להתמיד במידה הטובה שלו גם כשקשה: "ביושרו שאחז בתחילה, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו, כמו שאמר איוב", איוב כז6: "בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ, לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי", "כי בכך השראתו מתקיימת עליו, והיא מצילתו מכל הרעות ומכל העושקים" (רמ"ד ואלי).

3. יושרו של ה', שנזכר בהמשך הפסוק; הדרך הישרה בעיני ה' (ראו "הקבלות"). רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת. יראת ה' אמיתית לא מסתפקת במחשבות ובאמונות מופשטות - היא מתבטאת גם במעשים, בהליכה בדרך הישרה בעיני ה'.

נלוז דרכיו בוזהו

מי בוזה את מי? - ניתן לפרש בהתאמה לפירושים הקודמים:

1. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; כיוון שירא ה' הולך בדרך הישרה עבורו, הנלוז דרכיו = הרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו (מצודות).

2. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא. כשאדם סר מהמידה הטובה שנהג בה כל ימיו, הדבר פוגע בכבודו ומבזה אותו.

3. נלוז דרכיו בוזה את ה' (ע"פ רש"י, הגר"א, מלבי"ם); בעוד שהולך ביושרו מראה בכך על כבוד ויראה לה', הנלוז (סר ונוטה) מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה'. ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.