יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו

יראה לפני דעת

לאחר שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא לימד אותם לדעת אותו. אולם יראת ה' הייתה ראשית הדעת - לפני כל דעת שבני ישראל למדו, בא אירוע שעורר בהם יראה:

• אחרי קריעת ים סוף, שמות יד31: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, שמות טו25: "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..." (פירוט).
• אחרי עשרת הדיברות, שמות כ16: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, שמות כא1: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
• אחרי מתן לוחות הברית השניים, שמות לד30: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, שמות לד32: "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".

הניסים שמעל הדעת החדירו בבני-ישראל את תחושת נוכחות הבורא, וזה פתח את ליבם ללימוד מצוותיו.

כך גם במשלי ט10: "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (פירוט) ובתהלים קיא10: "רֵאשִׁית חָכְמָה - יִרְאַת ה'".

אמנם בזמן המקרא, כמו בימינו, היו אנשים שהתייחסו לתורה כאל חכמה אנושית, וניסו ללמוד אותה בלי יראת-כבוד כלפי ה', ישעיהו כט13: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". כמו הנביא ישעיהו, גם ספר משלי קובע שאין ערך ללימוד כזה.

מי שיושב ולומד תורה כל היום, אבל אינו מרגיש יראת כבוד ורוממות כלפי ה' - יישאר "תקוע" בלימוד שטחי, או גרוע מזה - יבוז לכל ויעזוב את הכל.

כך גם בדברי חכמי המשנה: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט). יראת ה' שברגש צריכה תמיד לבוא לפני הדעת שבשכל.

יראה אחרי דעת

בניגוד לאמור למעלה, בפרק ב היראה היא תוצאה של לימוד מעמיק, משלי ב4-5: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא". אז מה קודם - היראה או הלימוד?       יש מפרשים שהבחינו בין בינה, הקודמת ליראה (לפי פרק ב), לבין חכמה ודעת, הבאות אחריה;    אולם, בפסוקים אחרים ניתן ללמוד שהבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו; אם כן יש כאן מעגליות - היראה קודמת לחכמה, החכמה קודמת לבינה, והבינה קודמת ליראה!  ניתן להסביר בכמה דרכים.

1. הפסוקים אכן מתארים תהליך מעגלי:   האדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה', אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה.   בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד דעת חכמה ומוסר - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'.   בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה, מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר. ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה', ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.

זה התהליך שעברו בני ישראל בספר שמות: קודם-כל, ה' עשה להם נסים שעוררו בהם יראת ה'; הם גילו שיש כוח עליון, ויראו מפניו, אך לא הכירו אותו ולא ידעו מה טיבו. השלב הבא היה הלימוד השכלי - חוק ומשפט. מתוך הלימוד הזה, בני ישראל הבינו טוב יותר מי הוא אותו אל שהם יראים מפניו, מה רצונו ומה הוא דורש מהאדם -  "אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא".

התהליך נמשך באופן מחזורי - אחרי כל יראה באה חכמה, אחריה - בינה, אחריה יראה ברמה גבוהה יותר, ושוב חכמה, וכן הלאה.   ספר משלי, כמו ספר שמות, מציע תהליך חינוכי מחזורי, המורכב מהתעוררות רגשית ולימוד שכלי לסירוגין.

רעיון זה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי מפרשי המקרא, למשל "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" (הגאון מווילנה על משלי טז33;).   

כך גם בדברי מפרשי המשנה  "אם אין חכמה - אין יראה, אם אין יראה - אין חכמה" (ר' אלעזר בן עזריה, משנה אבות ג יז); גם כאן שאלו המפרשים: מאיפה להתחיל? הרי אם אין לי חכמה - איך תהיה לי יראה? ואם אין לי יראה - איך אלמד חכמה? והסבירו שיש שני סוגי יראה, "יראה תחתונה" ו"יראה עליונה" (תניא חלק א מג).

"על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצוותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב, אמרו אם אין יראה אין חכמה... כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין... וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין... רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה, ירא בשת... נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: אם אין חכמה אין יראה, דחכמה היא כ"ח מ"ה, ו"החכמה - מאין תמצא". ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: "וברוח פיו כל צבאם ". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו... גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו... וזהו שאמר הכתוב: הן יראת ה' היא חכמה. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית..." (תניא חלק א מג).

"בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ביראת העונש. זו המדרגה הבסיסית ממנה יש להתחיל ("כשמלמדין את הקטנים"...), ביראה המביאה לאהבה. בכך, מדריך אותנו הרמב"ם שאל לנו להסתפק ביראת העונש המביאה את האדם לידי מעשה המצווה... הרמב"ם מלמדנו שעלינו להתרומם למדרגת האהבה, זו המסייעת להפנמת הדברים ולהפיכתם לחלק מחיינו. בה בעת, מפגש עוצמתי זה מעורר לשלב חדש בעבודת ה', ליראת הרוממות. כאן, היראה אינה משתקת, אינה מרחיקה אלא מקרבת. מפגש של האדם עם מקור האור, החסד והטוב מעורר יראת רוממות גדולה המחייבת בחינה אחרת של החיים" (יראה ואהבה - שנים שהם אחד / הרב שי פירון).

"שני יראות הם, יראת העונש ו יראת הרוממות (יראה שהיא מעצם הווייתו יתברך). שני מיני לימוד הם, תורה לשמה ו תורה שלא לשמה (הלימוד על-מנת שיכבודוהו... שקיבלנו היתר, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה...).... מתחילה יש לאדם לעבוד על דרגת יראת העונש, שאילו לומד תורה שלא לשמה, אין בה מספיק כח של מחזירו למוטב... על כן, על מנת שיהא לאדם כח להתגבר על יצרו, יש לו מתחילה את יראת העונש, ולאחר מכן את התורה שלא לשמה. ומכאן יגיע ללמוד תורה לשמה, ומתורה לשמה יגיע לדרגה של יראת הרוממות" (הגולש "מבקש חכמה" בשם אחד מראשוני החסידות,  רגע לפני שאני מתחיל לחשוב / עצור כאן חושבים).

2. הפסוקים מדברים על שני מצבים שונים: הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות;

והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית, משלי ב3-5: "אִם לַבִּינָה תִקְרָא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית, ולכן רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי (ראו בפירושנו על משלי ב5).

מצב זה יימשך, כנראה, עד ביאת המשיח ועד בכלל, ישעיהו יא2: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'".

3. המילה ראשית אינה מתייחסת לסדר הזמנים, אלא לסדר החשיבות: "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." - (רש"י על משלי א7). בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" (הגאון מווילנה).

כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.

פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

ומעניין שבעברית, המילה מוֹרָה דומה למילים מוֹרָא ורוֹמֵמוּת וגם הר המוֹרִיָּה (ע"פ גליה).