החכמות יוצאות לרחוב לקרוא לתלמידים

מרים ודבורה לעומת חנה

על שתי נשים חכמות מסופר בפירוש שהן ריננו (שרו) בחוץ:   מרים,  שמות טו21: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָּאָה גָאֹה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (פירוט),   ודבורה, שופטים ה1: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." (פירוט).  דברי-החכמה שאמרו בשירתן נלמדים עד היום הזה (ע"פ גליה).

מצד שני, כשחנה התפללה לה' שייתן לה ילד, שמואל א א13: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (פירוט); היא לא נתנה את קולה אלא דיברה בלב בלבד. מדוע?   "כי התפילה - במקום נמוך, שיש שם אחיזה לחיצונים; אבל החכמה - במקום גבוה, שאין בו שום אחיזה לחיצונים" (רמ"ד ואלי).

עבד ה'

על עם ישראל, עבד ה', נאמר בישעיהו מב2: "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ"; מדוע עם ישראל אינו נותן את קולו, כמו החכמה בפרקנו?   ב"דעת מקרא" שם תירצו בשתי דרכים:

א. עם ישראל אינו רוצה לצעוק את דבריו - אין זה מכובד למסר הרוחני העדין שהוא מנסה להעביר. הוא מעדיף לחכות בסבלנות עד שהגויים יתעלו ויבואו אליו מיוזמתם (זאת בניגוד לחכמה בפרקנו, המעבירה מסרים חומריים בענייני העולם הזה; מסרים כאלה לפעמים צריך לצעוק על-מנת לטלטל את התלמידים ולעוררם).

ב. עם ישראל בגלות אינו יכול לצעוק ולהרים את קולו, הוא בזוי ונרדף (לעומת זאת, הפרק שלנו נכתב כשעם ישראל היה בארץ ישראל, אז היה אפשר לומר דברי חכמה בקול רם בלי פחד).

רבי ור' חייא

מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שיש לקיים שיעורי תורה בחוץ, ברחוב, במקום שבו כולם יכולים להצטרף, על-מנת להרבות תלמידים. בימיהם לא היו אמצעי תקשורת המוניים, לא היו אפילו דיסקים לשמיעת שיעורי תורה, ולכן כדי לשתף את הציבור בלימוד היה צריך לצאת לרחובות. כך פירש רבי חייא (בבלי מועד קטן טז:, וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק).

אולם מפסוקים אחרים ניתן להסיק מסקנה אחרת. על שיר השירים ז2: "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן", דרש רבי יהודה הנשיא "מה ירך בסתר, אף דברי תורה (שהיא מעשה אומנותו של הקדוש ברוך הוא) בסתר (כלומר במקום סגור)", ולכן גזר שלא ילמדו תורה בחוץ  (בתלמוד בבלי שם מתואר בפירוט הויכוח בין רבי לר' חייא).  והוא פירש את פסוקנו באופן אחר: "כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". החכמים לא צריכים לצאת החוצה ולהפגין את דברי חכמתם בגלוי; מספיק שיישבו בבית-המדרש וילמדו, החכמה שלהם כבר תחלחל החוצה (וכן דרשו בילקוט שמעוני על הפסוק).

כך הדבר גם לגבי נשים חכמות: כאשר האֵם מנהיגה את ילדיה בחכמה בתוך ביתה, ונותנת להם עצות והדרכות לחיים, הם שומעים בקולה ועושים חיל, והצלחתם מפרסמת את חכמתה ברחובות (ע"פ גליה).

חכמי המדרש פירשו באופן דומה לרבי: "שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." (ילקוט שמעוני).

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" (רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני),

"פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668),

"כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775),

"הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." (הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772).

אפשר לפשר בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום צנוע ומכובד יותר.

-

בפסוקנו נאמר שהחכמה נותנת את קולה, אך בפרק ב נאמר שהאדם צריך לתת את קולו ולקרוא לבינה, משלי ב3: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ" (פירוט); ובפרק ח נאמר שהתבונה נותנת את קולה, משלי ח1: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ" (פירוט).

החכמות קוראות בחוץ וברחובות, אבל בחוץ וברחובות יש גם סכנות; מכאן שכדי ללמוד צריך להיות מוכן להסתכן. ראו  משלי כב13: "אָמַר עָצֵל: אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" (פירוט).

ראו גם: שלוש קריאות של החכמה - בפרקים א, ח, ט.