לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה

לָדַעַת, לָקַחַת, לָתֵת -

1. פירשנו את הפסוק כהנחיה מעשית לקוראים - איך ללמוד נושא חדש, ובפרט איך ללמוד את ספר משלי.

אולם לפי רוב המפרשים, האות ל מציינת את התכלית של מה שלפניה:

2. התכלית עבור הקורא - מה התועלת שהקורא בספר יכול להפיק ממנו (ראו מצודות).

3. וגם התכלית עבור הכותב - מדוע החליט שלמה המלך לכתוב את הספר.    משלי שלמה... לדעת חכמה - המשלים שאסף שלמה כדי שיידע חכמה. ולא כתב להודיע אלא לדעת - קודם-כל שיידע הכותב בעצמו, ורק אחר-כך יוכל ללמד אחרים.   וכן כתב גם הרמח"ל בהקדמה לספרו "מסילת ישרים", שתכליתו קודם-כל "ללמד לעצמי" ואחר-כך גם "להזכיר לאחרים".     

מה ההבדל בין חכמה לבינה?

חכמה ובינה מופיעות יחד לאורך כל התנ"ך ובפרט בספר משלי. מתוך המקורות ודברי חז"ל, נראה שהחכמה פונה כלפי חוץ והבינה פונה כלפי פנים: חכמה היא הכשרון לשמוע וללמוד ולדבר וללמד, ובינה היא הכשרון לחשוב ולחקור ולנתח ולהסיק מסקנות. כך פירשנו לאורך כל הספר.

בפסוקנו, החלק הראשון לדעת חכמה ומוסר מייצג את השלב הראשון בחינוך, שבו האדם למד ממקורות חיצוניים ומקבל ידע מאחרים; החלק השני להבין אמרי בינה מייצג את השלב השני, שבו האדם חוקר מסיק מסקנות בעצמו, מבין דבר מתוך דבר ובונה עוד קומה של ידע.

מה זה מוסר?

מוסר בלשון ימינו הוא אתיקה או ערכים (morals בלע"ז), אך בלשון המקרא יש לו לפחות שתי משמעויות שונות, כמו בפסוקים:

1. ירמיהו ל14: "כָּל מאהבַיִךְ שכחוּךְ, אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ; כִּי מַכַּת אוֹיֵב הכִּיתִיךְ, מוּסָר אַכְזָרִי; עַל רֹב עונֵךְ, עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ" (דברי ה' אל ירושלים לאחר החורבן) - אין הכוונה שה' היכה את ירושלים על-ידי פרופסורים אכזריים לתורת האתיקה, אלא שהוא הביא עליה ייסורים, מכות וצרות; כאן מוסר מהשורש יסר.

2. ישעיהו יז1: "מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק: הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר, וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה" (נבואת פורענות על מלכות ארם) - אין הכוונה שדמשק היא סמל לעיר מוסרית וצודקת, אלא שה' יסיר מדמשק את מעמדה כעיר בירה, ויביא עליה מפלה; כאן מוסר מהשורש סור.   וכן בשמואל א כא7: "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ".

ניתן לפרש את הביטוי לדעת חכמה ומוסר לפי שתי המשמעויות הללו:

1. חכמה היא ידיעת החוק, מוסר הוא ידיעת העונש והייסורים המגיעים למי שמפר את החוק;    חכמה משפיעה על השכל, מוסר משפיע על הרצון (מלבי"ם על הפסוק; חפץ חיים בפתיחה לספר שמירת הלשון).

חכמה היא לכתחילה - "שלא ייפול ברשת היצר הרע אשר הוא פורש לרגליו ושלא יתפתה בפיתויו".  מוסר הוא בדיעבד - "אם יצרו מתגבר עליו, ייסר את עצמו וישבור אותו" (הגר"א על הפסוק).

2. חכמה - להוסיף תכונות טובות, מוסר - להסיר תכונות רעות;   חכמה - לדעת מה לעשות, מוסר - לדעת מה לא לעשות, איזה מעשה ראוי להיות מוּסָר ומורחק מחיינו  (ע"פ אורי בירן, "נקודת חיבור").

ההבדל בין חכמה למוסר מתגלה גם בהמשך הספר, בשני קטעים מקבילים שבאחד מהם נזכרה חכמה ובשני - מוסר:  משלי ו6: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (פירוט), לעומת משלי כד32: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי... וָאֶחֱזֶה, אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר" (פירוט).    שני הקטעים עוסקים בחריצות לעומת עצלות, ושניהם מסתיימים בשני פסוקים זהים.    אולם פרק ו מדבר בשבח החריצות על-ידי דוגמה חיובית - הנמלה החרוצה המצליחה להסתדר ללא קצין שוטר ומושל.  ופרק כד מדבר בגנות העצלות על-ידי דוגמה שלילית - האיש העצל המזניח את שדהו עד שהוא נהרס.    אם כך,   החכמה היא לימוד מדוגמה חיובית, לימוד מתוך רצון להתקדם ולהצליח; המוסר הוא לימוד מדוגמה שלילית, לימוד מתוך חשש להיכשל ולסבול מייסורים.   והם מקבילים לשתי הדרכים בעבודת ה' - אהבה ויראה (ע"פ גליה).