המציאות תטפח על פניכם

בפסוק שלנו נאמר שהחכמה צוחקת ולועגת לאידם של הכסילים (איד = כישלון, צרה, אסון), אולם במשלי יז5: "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט). איך זה מסתדר?  ניתן לענות לפי שני הפירושים לפסוק 20:

1. הדוברת בקטע היא המורָה החכמָה, והפסוק שלנו הוא עונש. כמו שאסור, בדרך כלל, לגנוב כסף מאדם אחר, אך מותר לקחת ממנו קנס בתור עונש על עבירה שעשה, כך גם לגבי שחוק ולעג - בדרך כלל הם אסורים, אך מותר להשתמש בהם כעונש לאנשים העושים מעשים רעים.

שחוק ולעג כעונש נזכרו גם באזהרה לגויים הרוצים להילחם במשיח ה',  תהלים ב4: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ד' יִלְעַג לָמוֹ";   קלון כעונש לכסילים נזכר גם במשלי ג35: "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - הדבר היחיד שיכול להרים את הכסילים משפלותם הוא הקלון, הביזיון (פירוט).

גם בימינו ישנם פושעים, שעונשים חומריים אינם מרתיעים אותם. הם מוכנים אפילו להתאבד כדי להשיג את מטרתם, כך שאפילו עונש מוות לא יעזור. הכבוד חשוב להם יותר מהחיים. אולי אפשר להעניש אותם ברוח הפסוק שלנו: במקום להעמיד אותם מול כיתת יורים, להעמיד אותם מול כיתת בדחנים, שילעגו להם עד שיתאבדו מרוב בושה...

2. הדוברת בקטע היא החכמה המופשטת, והלעג המתואר כאן אינו לעג ממשי, אלא הוא משקף תחושה פנימית של הפתיים המסתבכים בצרות, שירגישו כאילו שמישהו לועג להם; וכעין הביטוי המקובל בימינו "המציאות טופחת על פניהם" (ע"פ הרב דוד קליר).  

הפתיים, שלא למדו חכמה כשהייתה להם הזדמנות, יסתבכו בצרות ובעיות, ולא תהיה להם מספיק חכמה כדי לפתור אותן: הם ירגישו בזויים ונלעגים, כאילו המציאות כולה צוחקת עליהם (פסוק 26).  אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי ללמוד: הם ירגישו כאילו הם קוראים לחכמה והחכמה אינה עונה (פסוק 28). (ע"פ "שחוק ולעג" / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור).

3. בנוסף, הפסוק שלנו אינו מדבר על שמחה פנימית אלא על שחוק ולעג חיצוניים; החכמה יכולה לשחוק כלפי חוץ, מסיבה חינוכית, אך להיות עצובה מבפנים, משלי יד13: "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" (פירוט).

במילים אחרות: "הפסוק מתאר, על פי הבנתנו, את המצב שיקרה אחרי שיתברר שהחכמה צדקה. לאחר שגם המציאות הכריעה לטובתה, אז, ימלא שחוק פינו. למרות זאת, אומר שלמה המלך, יהיו אנשים שגם כשיגלו את טעותם ויבינו את חוסר התועלת שבמעשיהם עד כה, הם ימשיכו לדאוג לגופם, הם יפחדו מהעונש במקום לירא מהטעות. האנשים שהלכו עם האמת ישחקו כשיגיע יום אידם, ישמחו כשתזדכך המציאות. האנשים שנשארו במרים, לעומת זאת, ראויים ללעג." (שחוק ולעג / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור).