כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון

כסילים מרים קלון בין ה' לאדם

ירמיהו הנביא הדגיש את חשיבות הבושה, ירמיהו ו15: "הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ; לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'" (פירוט).   בני ישראל אינם מתביישים במעשיהם, ולכן יפלו וייכשלו;   מכאן, שאילו היו מתביישים במעשיהם, לא היו נופלים ונכשלים - הקלון היה מרים אותם מהחטא.

כל אחד נכשל לפעמים בעבירות, אולם כל עוד הוא מתבייש במעשיו - יש לו תקווה; ברגע שהוא מתחיל להתגאות במעשיו הרעים, ולפרסם אותם ברחוב בהפגנתיות - ה' כבר אינו סולח לו.

כסילים מרים קלון בין מורים לתלמידים

בהלכה ישנן הנחיות ברורות איך להתייחס לסוגים שונים של תלמידים: "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה... במה דברים אמורים? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים 'זרוק מרה בתלמידים'" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ד-ה; ראו מקורות רבים נוספים במאמר "זרוק מרה בתלמידים" מאת פרופ' נריה גוטל, התפרסם ב"תחומין" כו).

לא כל תלמיד חלש הוא כסיל! אם התלמיד מנסה להבין אבל לא מצליח - יש להתייחס אליו בכבוד ובנחת, ועליו אמרו חז"ל: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (רבי אלעזר בן שמוע, אבות ד יב), "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא. (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה יב).    כסיל הוא רק תלמיד השונא ומזלזל בלימוד, משלי א22: "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (פירוט), בטוח שהוא יודע הכל טוב יותר מכולם, משלי כח26: "בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל" (פירוט).

עד לפני דור או שניים, היה מקובל גם להכות תלמידים סוררים במקל, אך ספר משלי קובע ששיטה זו אינה יעילה כלפי כסילים, משלי יז10: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (פירוט). הבעיה של כסילים אינה בגוף אלא בנפש, המלאה בבטחון עצמי מופרז, והדרך לטפל בבעיה זו היא על-ידי פגיעה בבטחון העצמי המופרז - על-ידי קלון.

כסילים מרים קלון בין האדם לעצמו

גם האדם עצמו צריך לפעמים לפגוע בכבוד של עצמו כדי לעורר את נפשו: "הבינונים... לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב: שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה... וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש... לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): "לב נשבר... רוח נשברה..." (ר' שניאור זלמן מלאדי, תניא חלק א כט).   האדם מחנך את עצמו כפי שמורה מחנך את תלמידו, "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

קלון הוא כמו תרופה - הוא מרפא מחלות מסויימות, אולם יש לקחת אותו בזהירות ובמידה המתאימה.

נחלה לעומת תרומה

1. רוב בני-ישראל קיבלו נחלה באדמת ישראל, אולם הלויים והכהנים  קיבלו "נחלה" מיוחדת - הם קיבלו מעשרות ותרומות, במדבר יח26: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם - וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" - מעשר ללויים ותרומה לכהנים.  ובאחרית הימים הם יקבלו תרומה מיוחדת בקרקע סביבות בית המקדש, יחזקאל מח10: "וּלְאֵלֶּה תִּהְיֶה תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לַכֹּהֲנִים צָפוֹנָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְיָמָּה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְקָדִימָה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְנֶגְבָּה אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וְהָיָה מִקְדַּשׁ ה' בְּתוֹכוֹ".

בפועל הרים יש אירוניה דקה.   הכסילים רוצים להיות מיוחדים - כל כסיל חושב שהוא יחיד במינו ושיש לו זכות להרים תרומה כמו כהן (לכן "מרים" בלשון יחיד); אולם רדיפת-הכבוד שלו "מרימה" עבורו רק קלון וביזיון; תחושת החשיבות העצמית שלהם מעוררת גיחוך וסלידה.   לעומת זאת, החכמים יושבים בתוך עמם, הם אינם מנסים להרים את עצמם מעל הזולת, ולכן הם מקבלים נחלה של כבוד כמו שמגיע לכל אזרח בישראל.

2. נחלה אי אפשר למכור לאחרים, ויקרא כה23: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (פירוט). מרים - מלשון תרומה; גם תרומה אי אפשר למכור לאחרים, שמות כט28: "וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לה'", "אסור לעשות סחורה בתרומות אף ע"פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן" (רמב"ם תרומות יב כא).    כך גם כבוד החכמים וקלון הכסילים: הם אישיים ואינם ניתנים להעברה, משלי ט12: "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (פירוט).