אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן

קוד: ביאור:משלי ג34 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

פרק ג פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 סיכום

ג34 אִם לַלֵּצִים - הוּא יָלִיץ, ולעניים[וְלַעֲנָוִים] - יִתֶּן חֵן;

סגולות

אם יתחבר האדם ללצים, הלועגים לזולת - ה' הוא יגרום לאחרים להתלוצץ עליו ולזלזל בו; אולם אם יתחבר לענוים, המכבדים את הזולת - ה' יתן לו חן, הוא ימצא חן וכבוד בעיני כולם.

מצודות

ה' משלם לכל אחד גמול במידה שמדד: אם ללצים, המלעיגים בבני אדם, יסבב סיבה אשר יתלוצצו בהם בבוא יום אידם; ולענוים, אשר הם שפלי הרוח ומכבדים כל אדם, יתן חנם בעיני הכל, ויכבדו להם.

עצות

אדם המתרגל ללעוג ולזלזל באחרים, עונשו יהיה שיאבד את טעם החיים, חייו יהפכו לחסרי-ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים:

לץ = המזלזל ולועג לאנשים ולערכים; הוא = ה', שנזכר בפסוקים הקודמים; אם ללצים הוא יליץ = אם האדם מתדמה לאנשים הלצים, הלועגים לאחרים, ה' מתלוצץ עליו, כלומר גורם לכך שאנשים אחרים ילעגו עליו ויזלזלו בו. אפשר לפרש הלצה זו בשתי דרכים:

1. עונש משמיים - ה' יביא אותו למצב משפיל: "אם ללצים באמת, הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר (תהלים ב4): "יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו"" (הרב יונה גירונדי, שערי תשובה ג קעה; וכן מצודות).

2. תוצאה טבעית - מצב נפשי שיגרום לחייו להפוך לחסרי-ערך: "האדם מקבל עונג, סיפוק והנאה כאשר הוא עושה דבר בעל ערך, דבר חשוב. אך כשלדבר אין ערך יותר - ממילא לא נהנים ממנו... הצחוק וההתבדחות על כל מה שיש בעולם גורם להפוך את כל מה שצוחקים עליו לדבר של מה בכך, אין חשיבות לכלום... אפשר לצחוק על הכל... ממילא זה גורם שאין סיפוק מכלום, וכל הזמן מחפשים איפה באמת מתחבאת לה השמחה... מי שמתלוצץ על אחרים, סופו שהוא ייהפך לבדיחה!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ט סיון ה'תשס"ט).

3. ויש שהסיקו מהפסוק מסקנה מעשית - כמו שה' לועג לאנשים שלועגים לאחרים, כך גם לנו מותר: "בכל הדורות היו חכמים מאומות העולם שניסו בלשון חלקלקה וצינית לפגוע בקדשי ישראל. חכמי ישראל שבכל דור השיבו להם באותה מטבע לשון ושמו אותם ללעג, שכן לליצנים עונים בליצנות. והנה מספר מעשיות בעניין זה:..." (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ סיון ה'תשס"ט).

מצד שני נמצאים ה-

ענוים - אנשים המתייחסים בכבוד וברצינות לזולת, ואינם לועגים לו;

ולענוים יתן חן = ה' נותן חן לענוים, כלומר, הוא גורם לכך שהם ימצאו חן בעיני הזולת, שאנשים אחרים יאהבו ויכבדו אותם. גם כאן אפשר לפרש בשתי דרכים:

1. שכר משמיים - ה' יביא אותם למעמד גבוה בחברה: "ולענוים, אשר הם שפלי הרוח ומכבדים כל אדם, יתן חנם בעיני הכל, ויכבדו להם" (מצודות); הם ימצאו חן גם בעיני ה': "וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד..." (אורחות צדיקים שער הענוה).

2. תוצאה טבעית - כשאדם נוהג בענוה ומתייחס בכבוד לכל דבר, הוא מגלה הרבה דברים שמוצאים חן בעיניו בעולם, הוא מוצא סיפוק והנאה בחברתו של כל אדם, וכך חי תמיד בשמחה.

הקבלות

1. קורח התחיל את דרכו הפוליטית בליצנות - הוא התלוצץ על המצוות: "קפץ קרח ואמר למשה: אתה אומר, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת - טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חיבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה?! בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה? אמר לו: חייבת במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה מאתים שבעים וחמש פרשיות שיש בה, כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהם, ומלבך אתה בודאם!" (תנחומא קורח ב).

אבל משה היה ענו, במדבר יב3: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו[עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", והציע לקורח ועדתו לתת לה' לבחור, במדבר טז5: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (פירוט).

וה' אכן בחר: קורח הלץ נבלע באדמה וסיים את חייו באופן נלעג, וסופו שהיתה מארה בביתו, "שעושרו נבלע עמו בפי תהום" (רמ"ד ואלי), ומשה ואהרן הענוים זכו לחן וכבוד, וביתם התברך "ונתעשרו בעושר מבורך הניתן להם מן השמים" (רמ"ד ואלי).

2. גם בתהלים נאמר שיש להתרחק מלצים, תהלים א1: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". בפסוקנו, ניגודה של הליצנות היא הענוה; בתהלים, ניגודה של הליצנות היא התורה, תהלים א2: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".

עונשם של לצים נזכר גם במשלי יט29: "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" (פירוט).

דקויות

בתחילת הפסוק יש תנאי: אם ללצים, ותוצאה: הוא יליץ.

במשפט התנאי אם ללצים חסר הפועל, ולכן פירשנו שהפועל משתמע מהאות ל המציינת הצטרפות וחיבור: אם האדם יתחבר ללצים. הפסוקים הקודמים הזהירו שלא לקנא באנשים מושחתים ולא לבחור ללכת בדרכיהם, והפסוק שלנו מתאר מה יקרה אם בכל-זאת מישהו יבחר ללכת בדרכיהם ולהתחבר אליהם: התוצאה במקרה זה תהיה הוא יליץ.

מה זה הוא יליץ?

א. הוא - ה' - יליץ על אותו אדם המתחבר ללצים. ה' יגרום לכך שאנשים אחרים ילעגו עליו ויזלזלו בו. אפשר לפרש הלצה זו בשתי דרכים:

1. עונש משמיים - ה' יביא אותו למצב משפיל (ר' יונה גירונדי, שערי תשובה ג קעה; וכן מצודות על פסוקנו).

2. תוצאה טבעית - מצב נפשי שיגרום לחייו להפוך לחסרי-ערך: "הצחוק וההתבדחות על כל מה שיש בעולם גורם להפוך את כל מה שצוחקים עליו לדבר של מה בכך, אין חשיבות לכלום... אפשר לצחוק על הכל... ממילא זה גורם שאין סיפוק מכלום... מי שמתלוצץ על אחרים, סופו שהוא ייהפך לבדיחה!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ט סיון ה'תשס"ט).

פירוש זה מתאים לפסוק הקודם ולפסוק הבא, המתארים שכר ועונש (פסוקים 33-35).

ב. הוא - האדם המתחבר ללצים - יליץ - יהפוך להיות לֵץ הלועג לאחרים. גם לפי פירוש זה ניתן להמשיך בשתי דרכים:

1. הנהגת ה' - מי שרוצה להיות כמו הלצים, ה' מאפשר לו ללכת בדרך הרעה שבחר בה ו"למצות" אותה עד הסוף; ומי שרוצה להיות כמו הענוים, ה' עוזר לו ללכת בדרך הטובה שבחר בה: "בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו" (ריש לקיש, בבלי יומא לח ב, בבלי שבת קד א, בבלי עבודה זרה נה א, מנחות כט ב, וראו גם צדקת הצדיק רסד); "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו" (רב הונא ו/או רבי אלעזר, בבלי מכות י ב, וראו גם שמות רבה יג ג).

2. תהליך נפשי - האדם מושפע מהחברים שהוא מסתובב עמם: "אם ללצים - אדם נמשך אחריהם, לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם; ו... אם לענוים יתחבר - סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות" (רש"י). פירוש זה מתאים לפסוק הפותח את הקטע, המתאר את המסר המעשי העיקרי שלו (פסוק 31): "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו" - אל תתקרב לאנשים רעים, כי בסופו של דבר תושפע מהם ותהיה רע כמותם.

מה הקשר בין לצים לענוים?

בניגוד ללצים הלועגים לזולת, הענוים מתייחסים בכבוד וברצינות לזולת, ואינם לועגים לו.

בניגוד ללצים שה' הופך אותם ללעג ולקלס, ולענוים יתן חן - ה' גורם לכך שהענוים ימצאו חן בעיני הזולת, שאנשים אחרים יאהבו ויכבדו אותם. גם כאן אפשר לפרש בשתי דרכים:

* ועל-דרך הדרש, הפסוק רומז לצדיק העָנָו הדן כל אדם לכף זכות - אפילו את הלצים הלועגים לו: אם ללצים הוא יליץ - יהיה עליהם מליץ-יושר, אז ה' ייתן לו את חכמת הנסתר - החכמה לגלות את הנקודות הטובות הנסתרות בכל אדם - וכך להחזיר למוטב אפילו את הלצים (ע"פ גליה, י"ד באייר ה'תשע"ח).