אמצעי זיכרון לחסד ואמת

הכרת הטוב היא בסיס לקשר עם ה'

הפסוק נמצא בתחילתו של קטע המדבר על הקשר בין האדם לבין ה' (משלי ג 5-12): "בטח אל ה'... בכל דרכיך דעהו... ירא את ה'... כבד את ה'... מוסר ה' בני אל תמאס... כי את אשר יאהב ה' יוכיח...".   מדוע בתחילתו של קטע זה מופיע פסוק המדבר על זכירת מעשי חסד בין אדם לחברו?  

הסיבה היא שמידת הכרת הטוב היא תנאי מוקדם לקשר עם ה'. והראיה - המשפט הראשון שה' אמר לבני ישראל לפני שקיבלו את התורה, היה, שמות יט4-5: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ...".   ההנחה ביסודו של משפט זה היא, שבני ישראל יודעים להכיר טובה - הם זוכרים ומעריכים את העובדה שה' היכה את אויביהם והוציא אותם ממצרים.   

לכן ראוי לפתוח את פרקנו בקטע המדגיש את חשיבות הכרת הטוב.

זכירת החסדים היא הליכה בדרכי ה'

אחת ממצוות התורה היא ללכת בדרכי ה', ואחת מדרכי ה' שהתגלו למשה בהר סיני היא, שמות לד7: "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים". משמעותה של מידה זו היא, שה' שומר וזוכר את כל מעשי החסד שעושה האדם, למשך אלפי דורות, כלומר לנצח; ה' לא שוכח אף מעשה חסד. לפי זה, גם אנחנו חייבים להיות "נוצרי חסד לאלפים", כלומר, לזכור כל מעשה חסד שעשו לנו, ולא לשכוח אותו לעולם.

עד כמה צריך לזכור, ניתן ללמוד מדברי הנביא, ירמיהו ב2: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ; לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה": לפני כמה מאות שנים, בני ישראל הלכו אחרי ה' במדבר; זה נחשב למעשה חסד; וה' זוכר את החסד הזה, למרות שעכשיו בני ישראל רחוקים מאד מה'.

כך גם בבראשית יט29: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" - ה' זוכר את המעשים הטובים של אנשים, גם כשהוא שופט אנשים אחרים הקרובים אליהם.

לפי חז"ל, ה' לא רק זוכר את מעשי האדם אלא ממש כותב אותם בספר החיים, בהתאם לעצה שבפסוקנו.

זכירת החסדים בעת ירושת הארץ

שכחת החסדים גורמת לחורבן

כשיואש בן אחזיה מלך יהודה היה תינוק, סבתו עתליה עלתה לשלטון והרגה את כל בני המלך. יואש ניצל בזכות יהוידע הכהן הגדול, שהסתיר אותו בבית המקדש. לאחר מספר שנים, יהוידע הוציא את יואש ממחבואו והמליך אותו למלך.   אולם, יואש מלך יהודה לא קיים את העצה בפסוק זה ושכח את החסד שעשה עמו יהוידע הכהן הגדול. כשזכריה בן יהוידע מתח עליו ביקורת בשם ה', דברי הימים ב כד22: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ;   וּכְמוֹתוֹ אָמַר 'יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ'".  רצח זה של זכריה בן יהוידע, הכהן והנביא, נחשב לאחד הגורמים הרוחניים לחורבן הממלכה, איכה ב20: "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא!": "רוח הקדש משיבתם: וכי נאה לכם שהרגתם את זכריה בן יהוידע... והיה כהן ונביא והרגוהו בעזרה?!" (רש"י שם).

כתיבת חסד ואמת במלכות פרס

במלכות פרס קיימו את העצה שבפסוקנו ונהגו לכתוב מעשי חסד ואמת שאנשים עשו עם השלטון, אסתר ב23: "וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (פירוט).   בזכות כתיבה זו ניצלנו מהשמדה, אסתר ו1: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (פירוט).    ולכן אסתר התעקשה שהדברים ייכתבו בספר, אסתר ט32: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר".

כתיבה לזיכרון

העצה לכתוב ולקשור במטרה לזכור מופיעה כבר בתורה בפרשיות התפילין, כגון בשמות יג9: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" ובדברים ו8: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ".   היא מופיעה גם בהמשך ספר משלי, משלי ו21: "קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד, עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ" (פירוט) ומשלי ז3: "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (פירוט).