קוד: דרכי ה' שהתגלו למשה בתנ"ך
סוג: פרטים2
מאת: אראל
אל:
במקומות רבים בתנ"ך נזכרת
המצוה ללכת בדרכי ה'. אחד המקורות שנועדו ללמד אותנו את דרך ה' הוא - דברי ה' למשה במתן הלוחות השניים.
משה שאל את ה' (שמות לג13): "
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה
", וה' אכן הודיע לו את דרכיו בהמשך (שמות לד5-7):
"
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו, וַיִּקְרָא: ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן -
אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא
עָוון וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה - פֹּקֵד עֲוון אָבוֹת
עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.
"
כל אחת מה"דרכים" שנזכרו בפסוק זה ראויה למאמר שלם בפני עצמה. במאמר זה נכתוב רק פירוש מילולי לכל דרך, ומסקנה מעשית קצרה בתור התחלה.
ה' ה': ה ', כשמו כן הוא "י' ה' ו' ה'", כלומר - יהיה עם בני-ישראל בכל זמן ובכל מצב, בזכות הברית שכרת עם אבותם (ראו " כי אהיה עמך - אהיה שלחני אליכם "). והמסקנה המעשית לגבינו: מי שכורת ברית עם רעהו, צריך תמיד להיות איתו כאשר הוא צריך את עזרתו, במיוחד אם הוא הצד ה"חזק" יותר בברית.
אֵל: מלשון " איילוּת ", כוח. לה' תמיד יש כוח להיות עם הזקוקים לעזרתו - הוא אף פעם לא אומר "אין לי כוח", "אני לא יכול". והמסקנה המעשית לגבינו: להיות חזקים כאשר אחרים צריכים את עזרתנו.
רַחוּם: מלשון " רחם ", בטן. הביטוי "נכמרו רחמיו" נרדף לביטוי "המו מעיו", והוא מציין את התחושה הטבעית שמרגישים בבטן כאשר רואים מישהו שנמצא בצרה - ההשתתפות בצערו. ה' כמובן לא פועל על-פי רגשות אנושיים, אך למרות זאת אמר על עצמו שהוא " רַחוּם " כדי ללמד אותנו, שאנחנו לא צריכים לדכא את רגש הרחמים הטבעי שלנו - כאשר אנחנו רואים אדם בצרה, ומרגישים כלפיו רחמים, אנחנו צריכים לפעול בהתאם לרגש הרחמים ולהשתתף אתו בצרתו (ראו רחם ורחמים)
וְחַנּוּן: מלשון "מצא חן ", ומלשון "מתנת חינם ". "חַנּוּן " הוא אחד שכולם מוצאים חן בעיניו, ולכן הוא נותן להם מתנות חינם. ה' נותן לנו בכל יום הרבה מתנות בחינם - כל נשימה ונשימה שלנו היא מתנה מה'. והמסקנה המעשית לגבינו: להסתכל על אחרים בעין טובה, כך שימצאו חן בעינינו; ולתת להם מתנות בחינם, בלי לעשות יותר מדי חשבונות.
אֶרֶךְ אַפַּיִם: אף = כעס ועונש, ארך אפיים = מי שאינו כועס מייד, לוקח לו זמן ארוך עד שהוא מתחיל לכעוס ולהעניש (ראו ארך אפיים). והמסקנה המעשית לגבינו: כשמישהו עושה לנו רע - לא לכעוס מייד; להתאפק, לחשוב בהגיון, ולהחליט מהי התגובה הצודקת למעשה. לא לתת לרגש הכעס לשלוט בנו (בניגוד לרגש הרחמים).
וְרַב חֶסֶד: חסד = מעשה שמעבר לחובה ולהבטחה. והמסקנה המעשית לגבינו: לעשות בכל התחומים, הרבה יותר ממה שהבטחנו (וכדברי חז"ל על הצדיקים, אשר אומרים מעט ועושים הרבה).
וֶאֱמֶת: בהקשר זה, אמת = קיום החובות וההבטחות. יש אנשים שמוכנים לעשות הרבה מעבר למה שהבטיחו, אך את ההבטחות שלהם אינם מקיימים (ראו איש חסד - איש אמונים). אולם, דרך ה' אינה כזאת - דרך ה' היא, גם לקיים את ההבטחות וגם לעשות מעבר לכך - "ורב חסד ואמת".
וְרַב חֶסֶד= לא מסתפק במעשה-נתינה אחד, אלא עושה מעשים רבים.
חֶסֶד וֶאֱמֶת= חסד אמיתי, שלא על מנת לקבל פרס; טובה גדולה במיוחד, נתינה שההשפעות שלה מתקיימות ונשארות לאורך זמן. והמשמעות המעשית לגבינו: לעשות הרבה מעשי-נתינה גדולים, לא להסתפק במעשים סמליים (לפירוט ראו חסד ואמת).
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים: נוצר = שומר היטב. כשמישהו עושה חסד עם ה' (כלומר, עושה מעבר למה שהוא חייב), ה' שומר את הדברים בליבו לאלפי דורות, ואינו שוכח לגמול טובה. והמסקנה המעשית עבורנו: לא להיות כפויי-טובה! אם מישהו היטיב עמנו - לזכור את זה תמיד, ולגמול טובה לא רק עמו אלא גם עם ילדיו ונכדיו, עד סוף הדורות (ראו לזכור את הדברים הטובים שעשו לנו; ה' זוכר חסדים, לא דווקא צדקות).
נֹשֵׂא עָוון וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה: נושא = מעמיס על עצמו. כשמישהו חוטא לה', ה' "מחזיק" על עצמו את שלושת החטאים הראשונים שלו (ראו חטאים של מנהיגים), ורק לאחר מכן מתחיל להעניש אותו. והמסקנה המעשית עבורנו: לא להקפיד עם אנשים על כל חטא שהם עושים לנו; לתת להם "ליהנות מן הספק" לפחות בשלוש הפעמים הראשונות שהם פוגעים בנו.
וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה: גם כשהוא מעניש, הוא לא מעניש עד הסוף; לא מנסה "לנקות" את כל החובות (ראו ירמיהו ל11: "
כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ, כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ"). והמסקנה המעשית לגבינו: להיות תמיד ב"יתרה שלילית של חטאים". בגן הילדים למדנו, שכשמישהו מרביץ לנו - אנחנו "חייבים" לו, וצריכים להחזיר לו. אם הוא מרביץ לנו פעמיים - אנחנו צריכים להחזיר לו פעמיים, וכו'... העיקר שיהיה שוויון. זו כמובן לא דרך ה': דרך ה' היא להיות תמיד ב"יתרה שלילית" מבחינת חטאים, לא "לנקות" עד הסוף את כל החובות. ראו גם: נקי = פטור מעונש.
פֹּקֵד עֲוון אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים: כשאדם מתחיל לחטוא לו, הוא לא מעניש אותו על כל החטאים בחייו, אלא פוקד ומעביר חלק מה"חוב" לדורות הבאים, כדי שתהיה להם הזדמנות לחזור בתשובה, לתקן את חטאי האבות ולהינצל מעונש; או: כשאדם חוטא לו, הוא פוקד = מביא בחשבון גם את הסביבה החינוכית שגדל בה ושגרמה לו לחטוא, ומקל בעונשו (ראו פוקד עוון). והמסקנה המעשית לגבינו: גם כשמישהו עשה לנו רעה גדולה - חייבים לתת לו הזדמנות לתקן ולחזור בתשובה, למשך זמן רב; וכן צריך להתייחס לרקע ולסביבה החינוכית שאולי השפיעה עליו לרעה, ולא לכעוס עליו יותר ממה שמגיע לו על-פי בחירתו החופשית.
כל הדברים האלה הם לא החמרה אלא מצוה מהתורה -
ללכת בדרכיו.