אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך

גורם ההפתעה במלחמות

הפסוק אוסר להשתמש ב"גורם ההפתעה" במאבקים עם חברים. מה לגבי מלחמות בין עמים - האם גם שם אסור להשתמש בגורם ההפתעה?

א. מצד אחד, בתורה נאמר בפירוש, דברים כ10: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ - וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (פירוט).  כשאנחנו רוצים לפתוח במלחמה על עיר - אנחנו חייבים לפני כן לאפשר לה להשלים איתנו, ומכאן שאסור לתקוף מתקפת פתע.

ב. מצד שני,  בתנ"ך מתוארות מלחמות רבות שבהן מנהיגי ישראל השתמשו בגורם ההפתעה, כגון: מלחמת אברהם במלכי המזרח (בראשית יד15), מלחמת יהושע במלכי הדרום (יהושע י9) ובמלכי הצפון (יהושע יא7), מלחמת אהוד בעגלון מלך מואב (שופטים ג), חיסול סיסרא ע"י יעל  (שופטים ד) ומלחמת שאול בבני-עמון (שמואל א יא11).    איך זה מסתדר?

התשובה נרמזת בפסוק שלנו: אסור לתקוף מתקפת-פתע כאשר העם המותקף יושב לבטח איתך - לא נמצא במצב-מלחמה איתנו. ואכן, לפני שיהושע נכנס לארץ-ישראל, הוא קרא לשלום לכל ערי כנען: "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח - יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים - ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה - יעשה" (רמב"ם, הלכות מלכים ו ה).    המלכים שלא השלימו, ידעו שיהושע הולך לתקוף אותם. במלחמת מלכי הדרום (יהושע י9) ומלכי הצפון (יהושע יא7), המלכים לא היו מופתעים מעצם התקיפה - הם היו מופתעים רק מהמועד שלה (בלילה).   גם מלחמת אברהם במלכי המזרח (בראשית יד15) היתה לאחר מלחמה שבה הם לקחו שבויים, מלחמת אהוד במואב (שופטים ג) היתה לאחר 18 שנים של שיעבוד, וחיסול סיסרא ע"י יעל (שופטים ד) היה תוך כדי מלחמה (אמנם זו היתה מלחמה בישראל ולא ביעל. צ"ע).

ישנן שתי דוגמאות למתקפת-פתע שאכן מתאימה לאיסור בפסוק שלנו.

1. שמעון ולוי, בני יעקב, תקפו את אנשי-שכם לאחר שאלה נימולו במטרה לשבת לבטח איתם (ע"פ גליה),  בראשית לד21-25: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב - שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה - אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (פירוט).

ואכן, יעקב אבינו התנער מהם וממעשיהם, בראשית מט5-6: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי; כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר".  הוא השתמש במושגים המופיעים בהמשך פרקנו, משלי ג31-32: "אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו, כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (פירוט).  מתקפת-פתע על אנשים היושבים לבטח איתנו היא מעשה חמס, המרחיק את נפשנו מסוד ה' ליראיו.

2. בני-דן תקפו את העיר ליש.   בימי השופטים, חמישה מבני שבט דן יצאו מנחלתם שבגוש דן לכיוון נחל דן שבצפון. הם גילו שם עיר קטנה ומבודדת בשם ליש, שופטים יח7: "וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ, יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר, וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם".    הם חזרו לנחלתם וקראו לבני משפחתם, 600 איש נוספים משבט דן, לבוא עמם. בדרך הם עברו במקדש מקומי של אדם בשם מיכה ושדדו אותו, ואז תקפו את העיר בהפתעה וכבשו אותה, שופטים יח27: "וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

גם כאן, סגנון הפרשה מביע התנגדות וסלידה ממעשיהם של בני דן. הפסוק מקביל בין העוול שעשו למיכה - שדדו אותו ולקחו את הכהן שלו, לבין העוול שעשו לבני ליש - התנפלו עליהם מבלי לקרוא להם לשלום, הרגו אותם ושדדו את עירם.    המילה בטח מקשרת את הסיפור לפסוק שלנו - בני דן חרשו רעה על עם אחר, עם שישב לבטח. הפסוק שלנו מגנה מעשים מסוג זה, גם כאשר הם נעשים נגד עמים אחרים.