אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא

אחת התכונות האנושיות שנמצאת בנו, כנראה, כבר מימי הילדות, היא תכונת ה"דווקא": אם מישהו שאנחנו לא מחבבים במיוחד אומר לנו לעשות משהו, אנחנו "דווקא" נעשה הפוך. מצד שני, אם החבר'ה שאנחנו אוהבים עושים משהו, אנחנו נרצה לעשות כמותם גם אם מדובר במעשה שטות. ספר משלי מנסה ללמד אותנו להשתחרר מהגישה הזאת ולחשוב בהגיון:

אם חכמת - חכמת לך: כאשר אתה לומד חכמה, גם כאשר אתה לומד מאחרים או לומד עם אחרים, אתה לא עושה טובה לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. 

החכמה היא ההשקעה הבטוחה ביותר: גם אדם שיש לו הרבה כסף, לא יכול להיות בטוח שייהנה ממנו - ייתכן שהוא ייגנב או יישרף, או שיצטרך להוציא את כולו על טיפול רפואי יקר. אבל אם למדת חכמה, החכמה תועיל לך, אף אחד לא יוכל לקחת אותה ממך.

ומצד שני:

ולצת - לבדך תשא: כאשר אתה מתלוצץ, לועג ומזלזל בחכמה שמנסים ללמד אותך, אתה לא "מעניש" אף אחד ולא גורם נזק לאף אחד אחר, אלא רק לעצמך. גם אם היו אנשים נוספים שהשתתפו איתך בליצנות, בסופו של דבר כל אחד ואחד יישא לבדו בתוצאות של מעשיו הרעים, ולא יוכל להאשים את החֶבר'ה.

אם התלוצצת, לעגת וזלזלת בלימודים, וכתוצאה מכך גורשת מבית הספר והפסדת את ההזדמנות ללמוד (ראו גרש לץ), לבדך תשא בתוצאות השליליות של מעשיך - לא תוכל "לגנוב" את החכמה מאחרים. 

הפסוק מבהיל בעוצמתו: האחריות למעשיי מוטלת עליי ועליי בלבד - אין אשמים! "אם חכמת - חכמת לך! ולצת - לבדך תשא!".

"משל לאדם שהזמין את חברו למסעדה, וביקש מהמלצר להביא מעדנים מיוחדים, ושתיה יקרה מאד. הם ישבו ואכלו, האורח היה בטוח שבסוף יהיה בסדר, ועניין התשלום יסודר. אולם, בסוף הסעודה, המזמין קם לשירותים, ומשם מצא את הדרך החוצה... האורח קם על רגליו ורצה ללכת, אך בדלת חיכה לו בעל המסעדה ודרש את התשלום. הוא ניסה לגמגם, ולהסביר, אבל שום דבר לא עזר. הוא היה צריך לשלם עד הפרוטה האחרונה. כך זה אחרי מאה ועשרים. כאן בעולם הזה יש חברים, וחיוכים, ועליי ועליך, אבל בחשבון הנצחי: אם חכמת - חכמת לך! ולצת - לבדך תישא!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"א אלול ה'תשס"ט).