מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם

הפסוק מתאר תופעה מוכרת - אנשים נמשכים דווקא למעשים אסורים.   למשל, נשים מסויימות נמשכות דווקא לגברים נשואים (ולהיפך), אנשים מסויימים נמשכים דווקא לרכוש הזולת, וכן הלאה.

חז"ל אף הסיקו מכאן מסקנות הלכתיות:

"מן התורה האיש מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים: מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבא עליה בדרך. רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן! אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר?! ואומר מים גנובים ימתקו..." (בבלי סוטה ז א, ודומה לזה ירושלמי סוטה פ"א ה"ג).

"אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות... ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא: לא אמרן אלא לאפוקה, אבל לעיולה לית לן בה. פשיטא! מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו... - קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה." (בבלי סנהדרין  כו ב).

"ולינסבה מינסב! - לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם." (בבלי סנהדרין עה א)

"ההוא נואף, דעל לגבי דההיא אנתתא; אתא גברא - סליק נואף, איתיב [בכלאי] בבא [הנואף התחבא מאחורי הדלת]. הוה מחתן תחלי [מחית שחלים] תמן, וטעמינון חויא. בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא, אמר ליה ההוא נואף: "לא תיכול מנהון דטעמינון חויא". אמר רבא: אינתתיה שריא: אם איתיה דעבד איסורא - ניחא ליה דליכול [הבעל] ולימות, דכתיב (יחזקאל כג) כי נאפו ודם בידיהן. פשיטא?! מהו דתימא איסורא עבד, והאי דאמר ליה - דניחא ליה דלא לימות בעל, דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם? - קא משמע לן."  (בבלי נדרים צא ב).

מה גורם לתופעה זו, ואיך אפשר להתמודד איתה?

1. דמיון. כשאדם מסתכל על רכוש הזולת, הוא רואה רק את הצדדים החיוביים, כי אנשים נוטים להצניע את הצדדים השליליים. לעומת זאת, כשאדם מסתכל על הרכוש של עצמו, הוא שם לב בעיקר לצדדים השליליים, כי הם שמפריעים לו ומטרידים אותו. לכן הוא נוטה לחשוב ש"הדשא של השכן ירוק יותר", או בלשון המקרא "מים גנובים - ימתקו": הרכוש שאגנוב מהשכן יהיה טוב יותר משלי. כך גם לגבי בן/בת הזוג של הזולת - כשמסתכלים עליהם מבחוץ, רואים רק את היתרונות, לא רואים את הבעיות ואת המאמצים שעשו כדי להתגבר עליהן.

הפתרון לזה הוא מודעות - לדעת שמדובר בתפיסה שגויה: "כשזה לא שייך לך, יש לך יצר הרע על זה, והיצר הרע נותן לך את התחושה כאילו זה יותר טוב. אבל זה דמיון! אם תפעיל את שכלך וחכמתך תבין שלא יכול להיות ש'הדשא של השכן ירוק יותר'..." (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"ה אלול ה'תשס"ט).

2. עצלות. האדם מתייאש מיכולתו להשיג דברים בעצמו, ומנסה לנכס לעצמו דברים שהשיגו אנשים אחרים. כך למשל, אשה רווקה מתאהבת בגבר נשוי, כי היא רואה בו תכונות של עדינות, נדיבות ומשפחתיות; אולם תכונות אלו התפתחו בו במסגרת הנישואין, תוך עבודה והשקעה של אשתו. הרווקה היתה יכולה להתחתן גם היא, ולהשקיע בקשר עם בעלה, עד שהוא יתפתח ויהפוך להיות גבר אמיתי; אולם היא מתעצלת לעשות זאת, ומעדיפה ליהנות מהשקעתה של אשה אחרת (ע"פ גליה). 

הפתרון לזה הוא להכיר בכך, שרק בחריצות והשקעה מתמשכת, באפשרותי ליצור לעצמי מציאות שבאמת מתאימה לי. כך, אפשר להסביר לאותה רווקה מאוהבת: אשתו של אותו גבר "עיצבה" אותו כך שיתאים לה, אולם מי אמר שהוא יתאים גם לך? גם אם תצליחי להשיג אותו (והסיכוי הוא קטן), רוב הסיכויים שתגלי, בשלב כלשהו, שהוא לא מתאים לך - ומכיוון שהתעצלת ללמוד כישורי חיים, לא תדעי איך להשפיע ו"לעצב" אותו כך שיתאים לך, ותיתקעי עם "מים גנובים" שאת לא יכולה לשתות... (ע"פ גליה). תשובה זו נרמזת בפסוק הבא: קרואיה של הכסילות, האנשים שהיא מזמינה לסעודתה, נעשים רפאים, רפויים וחלשים, ללא כישורי חיים, וחייהם הופכים להיות קשים כשאול.

3. דיסוננס. ישנם מחקרים פסיכולוגיים המראים, שלאנשים ישנה נטייה לייחס ערך מוגזם לתוצאות או מטרות שהיו צריכים להשקיע מאמץ להשגתם (ראו ויקיפדיה, הצדקת המאמץ). נטייה זו נובעת מ דיסוננס קוגניטיבי.   כשאדם חוטא בסתר, הוא מבצע מאמץ נפשי - התגברות על המצפון, וכדי להצדיק את המאמץ בעיני עצמו, הוא משכנע את עצמו שהחטא היה מתוק ונעים במיוחד.   אמנם, זהו הסבר חלקי בלבד, כי הוא מסביר רק את תחושת המתיקות לאחר החטא; הוא אינו מסביר מדוע האדם נמשך לחטא מלכתחילה.

4. ריגוש. מעשה נסתר נותן תחושה של אתגר - 'האם אצליח לבצע את המעשה בלי שיתפסו אותי?'; תחושה של ייחודיות - 'אני עושה דברים שאחרים לא מעזים לעשות!'; תחושה של שליטה: 'רק אני מחליט מה לעשות - אף אחד לא ימנע ממני!'.

לפי הסבר זה, הפתרון הוא להפנות את כל הריגושים הללו דווקא לכיוון של שמירה על האיסורים: שמירה על איסור היא אתגר גדול - להתגבר על היצר; שמירה על איסור היא מאד ייחודית ביחס לכלל הבריאה, שהרי רוב בעלי החיים אינם מקפידים על איסורים כלשהם; שמירה על איסור מבטאת שליטה עצמית.

כך למשל, דיני טהרת המשפחה: התורה קובעת, שאסור לאיש ואשה לנגוע זה בזו בימי הנידה, יותר משבוע בכל חודש. תקופה זו הופכת את המגע ביניהם ל"מים גנובים", וכתוצאה מכך, המגע בימים המותרים נעשה הרבה יותר מתוק (הרב יחיאל מויאל, "מים גנובים ימתקו", ערוץ הידברות).

רש"י מחדש, שהפסוק נכון לא רק לעבירות אלא גם למצוות! "אף לענין המצוה מים גנובים ימתקו, שהיו יראים לעשות בגלוי ועושין בסתר" (רש"י). ייתכן שיש בזה הסבר לכוונה האלהית שמאחרי גזירות השמד שנחתו על עם ישראל לאורך הדורות. כל עוד בני ישראל חיו בשלוה בארצם, האיסורים שבתורה נראו להם כ"לחם סתרים", והם נמשכו אליהם וחטאו, עד שגלו. לפיכך ה' הביא עליהם גויים שאסרו עליהם לקיים מצוות, וכתוצאה מכך הם התחילו להימשך "דווקא" לקיים את אותן מצוות שנאסרו.

ניתן להשתמש בתכונה זו גם לעבודת ה': "ידוע ליודעים, אשר הבערת אש החשק והתאווה והחמדה עד כלות הנפש שיש לעוברי עברה, זה לא ימצא כלל בתאוות ההיתר. ואב החכמים שלמה המלך עליו השלום אמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

ולזה דוד המלך עליו השלום, אף שהיה אב החסידים והיה עובד להשם יתברך תמיד ברוב אהבה וחמדה עזה, מכל מקום, הנה בשעת מעשה דבת שבע ראה אצלו תאווה וחמדה בלבת אש שלהבת שלא ראה כמוהו מיום היותו על פני האדמה…

וכראות דוד חשוקה וחמדה הזו, התאווה להיות לו כזה בבית המלך, שיהיה לו אש תבערת חשוקת חמדה עזה בלבת אש כזה לעבודת שמו יתברך, שהוא מקור כל התענוגים והחמדות. ולזה אמר: וחטאתי נגדי תמיד, שתמיד היה לזיכרון בין עיניו תשוקת אש בוערת התאווה הלז שהיה לו אז בכדי לעבוד עימה עבודת ה'.

הראת לדעת כמה וכמה גדול הוא לעבוד אדם בכוחות היצר הרע, שהוא גדול וחזק בריא כאולם בוערת כאש, לא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלגמור את אשר חפץ לעברה; וכה יעשה למצווה!" (פרשת משפטים, באר מים חיים, לרבי חיים מצרנוביץ, תלמידו של רבי מיכל מזלטשוב, תלמיד הבעש"ט; בתוך: אתרי תועבה ועבודת השם / הרב ארז משה דורון)

"תיקון העולם הוא הדבקות בשם יתברך, כפי שמתאר שלמה המלך בעוצמה רבה ב"שיר השירים". ודווקא הקשר האינטימי והחם ביותר בין איש לאשה הוא הוא המלמד על הקשר אל ה' יתברך ולא שום דבר אחר. ומשום כך הסטרא אחרא מילאה את העולם בתאוות בשרים במקום באהבת השם. לכן כל העולם מוצף בניאוף, זה מסתיר את הדבקות, זה הסם והתחליף הכי קרוב להיכללות בבורא, לשיכרון החושים, לעוצמה האדירה של קרבת אלוקים. ומה יעשה מי שכבר חטא? במקום לשנוא את עצמו, שזה מה שמציע לו היצר, ילמד ויקח מהאש הגדולה הזו אל אהבת השם:..." (פרשת משפטים, באר מים חיים, לרבי חיים מצרנוביץ, תלמידו של רבי מיכל מזלטשוב, תלמיד הבעש"ט; בתוך: אתרי תועבה ועבודת השם / הרב ארז משה דורון)