יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו

מקומו של הקטע בפרק

פרק ט מחולק לשני חלקים מקבילים (ראו בפתיחה לפרק), אולם ההקבלה אינה מושלמת - בחלק הראשון, המדבר על החכמה, ישנו קטע שלם שאין לו הקבלה -  פסוקים 7-10.

מעבר לכך, נראה שארבעת הפסוקים הללו "תקועים" באמצע דבריה של החכמה ונערותיה אל הפתיים, המתחילים בפסוק 6 ומגיעים לפחות עד פסוק 11: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה... כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים". מה תפקידם של פסוקים אלה? כמה פירושים:

1. הפסוקים הם דבריה של החכמה אל הקוראים, שבו החכמה מסבירה מדוע היא פונה דווקא אל הפתיים ואל חסרי-הלב, ולא אל הלצים והרשעים: "נערות החכמה לא יקראו [אלא] רק להפתי וחסר לב, לא להלצים והרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה... [אולם] הם יקראו גם אל החכמים להיות מקרואי המשתה..." (מלבי"ם, וכן מצודת דוד).   

- אולם, לפי פירוש זה, חסרות בקטע הרבה "מילות קישור", למשל: חסר משפט האומר "החכמה לא קוראת ללצים כי...", וחסר משפט האומר "החכמה מזמינה גם את החכמים והצדיקים כי..."

2. הפסוקים הם דברי הנחיה של החכמה אל נערותיה (שנזכרו בפסוק 3 - "שלחה נערותיה תקרא...") - היא אומרת להן את מי להזמין לבית הספר, ואת מי אין טעם להזמין. ההזמנה "לכו, לחמו בלחמי..." מתייחסת רק לפתיים - רק לאנשים שחוטאים מתוך פיתוי וחולשה, ולא ללצים הלועגים לאחרים או לרשעים הפוגעים באחרים; לאלה אין מקום בבית הספר, הם לא ילמדו, הם יקלקלו לאחרים.   

- אולם, לפי פירוש זה, הקטע היה צריך להיות כתוב בלשון נקבה - "אל תוכיחי לץ... הודיעי לצדיק..." או בלשון רבים (אל נערות) "אל תוכיחו לץ... הודיעו לצדיק...".

3. וייתכן, שהפסוקים ממשיכים את דבריה של החכמה אל הפתאים (מפסוק 6), במטרה להוציא אותם מהחבורה הרעה: עזבו את חבריכם הלצים, כי מי שמטיף מוסר ללץ (=אדם הלועג לחכמה) זוכה ממנו לקלונות ועלבונות; מי שמוכיח את הלץ - נחשב בעיניו לרשע, ובכך גורם לעצמו מום ונזק; לא כדאי לכם להיות בחברתם של לצים - אי אפשר להתווכח איתם (פסוק 7). אל תנסו להתווכח עם לצים ולהחזיר אותם למוטב, כי הם רק ישנאו אתכם על כך; עדיף שתבואו לבית החכמה, שם תוכלו לדבר עם חכמים ואף להוכיח אותם, והם יקשיבו לכם ויאהבו אתכם (פסוק 8). כדאי לכם להיות בחברתם של החכמים והצדיקים, איתם תוכלו לדבר בנחת, והם ירצו לשמוע עוד (פסוק 9). 

4. וייתכן שרק הפסוקים 7-9 מתייחסים לנושא התוכחה וההשפעה על הזולת, והקטע בפסוקים 10-12 הוא שוב דברי החכמה אל התלמידים - הפעם החכמה מדברת אל התלמידים שכבר הגיעו לבית הספר, ומוסרת להם את השיעור הראשון - "תחילת חכמה, יראת ה'".

ומוכיח לרשע מומו

מום הוא פגם גופני או נפשי;   מקובל לפרש שהחצי השני של המשפט, "ומוכיח לרשע מומו", מלמד שאין טעם להוכיח רשעים, והמילה מומו מסבירה מדוע:

1. מי שמוכיח את הרשע, הרשע מחרף ומבזה אותו, והדבר גורם מום נפשי, פגם בנפשו ובכבודו של המוכיח (רש"י, מצודות);

2. המטיף מוסר ללץ לוקח לו קלון, ומי שמוכיח את הרשע, גם הוא לוקח - לוקח לעצמו את מומו של הרשע, כי הרשע מבזה אותו ואומר לו "גם אתה רשע כמוני" (מלבי"ם, רמ"ד ואלי). לפי זה, מום הוא פגם בהתנהגות, כמו בדברים לב5: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (פירוט).

3. מי שמוכיח את הרשע, הרשע עלול להכות אותו ולהטיל בו מום גופני (הסטוריונים רומאים מספרים על נירון קיסר, שבעט באשתו והרג אותה לאחר שמתחה ביקורת קלה על הופעתו בהצגה).

4. המטיף מוסר ללץ לוקח לו קלון, וכן גם מי שמוכיח את הרשע על מומו, על פגם שיש בו, גם הוא לוקח לו קלון (דעת מקרא).

- אולם בפירוש זה ישנן כמה בעיות:  בפסוק הבא נאמר "אל תוכח לץ", אולם לא נאמר אל תוכח רשע;     וגם בהמשך ספר משלי לא נאמר שאין להוכיח את הרשעים; להיפך, משלי כד24-25: "אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה!' יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים; וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב".

5. אם כך, ייתכן שכל הפסוק מדבר על הלץ, ויש לקרוא אותו: "יוסר לץ - לוקח לו קלון, ומוכיח - לרשע מומו":

• החצי הראשון מדבר על מי שיוסר לץ, כלומר, מנסה לחנך אותו בדרך של כפיה ואיום, והוא לוקח לו קלון, הוא נחשב בעיני הלץ לאדם נקלה ונבזה;
• והחצי השני מדבר על מי שמוכיח לץ, כלומר, מנסה לחנך אותו דרך של ויכוח ושכנוע (ראו מוסר - תוכחה), והוא לרשע מומו, הוא נחשב בעיני הלץ לאדם שיש לו מום ופגם, ומומו הוא שהוא רשע.

הלץ שונא יותר את האנשים המוכיחים אותו בשכל ובהגיון, מאשר את האנשים המייסרים ומאיימים עליו, כי ויכוח הגיוני עלול, "חס וחלילה", לגרום לו להשתכנע; מי שעלול להצליח לשכנע אותו, נחשב בעיניו לרשע, ולכן בשום אופן אל תוכח לץ - פן ישנאך.