הסכנה שבבטחון עצמי מופרז

1. הפסוק מזהיר שלא להיות יותר מדי בטוחים בדעתנו, אלא לשמוע גם את חכמתם של אחרים:

לב הוא מקום המחשבות;    כסיל הוא השונא ללמוד;   בוטח בלבו הוא כסיל - הנותן אמון בלתי-מסוייג במחשבות האישיות שלו אינו לומד מאחרים, וכך אישיותו ומעשיו דומים לאלה של הכסיל - השונא ללמוד.

חכמה היא הכשרון ללמוד;   והולך בחכמה הוא ימלט - מי שמשתמש גם בכשרון ללמוד מאחרים, ואינו סומך רק על המחשבות האישיות שלו, יינצל ולא יהפוך לכסיל. 

2. הפסוק מזהיר שלא לסמוך בעיניים עצומות על רגשות הלב, אלא לבחון כל רגש באמצעות החכמה שבמוח: "הלב מדבר תמיד בקרבו של אדם, אבל ההולך אחרי דיבורו אינו אלא כסיל... שיש בו הערבוב של שני היצרים, ומי יכריע ביניהם ויביא במשפט הדיבור הנעלם אם טוב אם רע? הוי אומר: זה השכל, שהוא בחינת החכמה, כי האדם על-ידי שיקול דעתו המיושבת ידין דיבורו של הלב, ואם הוא טוב - יקיימנו, ואם הוא רע - יעזבנו ולא ילך אחריו... כי לא לחינם ניתן השכל במרומים ממנו ית', שהם המוחין שבראש, והלב נתון תחתיהם, אלא כדי שהמוח ימשול על הלב... ועל-ידי כך יימלט האדם מכל הצרות הבאות מהרהור הלב הבלתי נועץ בעיון השכל" (רמ"ד ואלי פירוש שלישי).

3. בתחילת הפסוק נאמר בליבו עם כינוי שייכות, ובסוף הפסוק נאמר בחכמה בלי כינוי שייכות;   הפסוק מזהיר שלא לסמוך על דעה אישית-סובייקטיבית, אלא לחפש תמיד את הידע האובייקטיבי: "ואינו אומר והולך בחכמתו, ואין חכמה סתם אלא חכמת התורה, שכל מי שמתנהג לפי עצתה יצליח ודאי ויימלט מכל צרותיו... לפי שיש בלב שני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע, ושניהם יועצים אל האדם, אבל החומריות גורם שתתגבר עצתו של יצר הרע... והאדם ימהר לקבלה... והתקנה להבין ולהבחין היא חכמת התורה, כי כאשר יראה האדם שהעצה היעוצה לו מליבו היא כנגד התורה, יבין מייד שהיא עצתו של היצר הרע ויעזבנה... אבל אם יראה שהיא על-פי התורה ממש, יבין מייד שהיא עצתו של יצר הטוב הראויה להתקבל" (רמ"ד וואלי פירוש ראשון).