נותן לרש אין מחסור, ומעלים עיניו רב מארות

קוד: ביאור:משלי כח27 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

פרק כח פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28

כח27 נוֹתֵן לָרָשׁ - אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו - רַב מְאֵרוֹת.

סגולות

הנותן לרש - בטווח הקצר אין לו כסף, אבל בטווח הארוך אין לו מחסור; והמעלים עיניו (מתעלם) מהרש המבקש עזרה - בטווח הקצר ירבה כספו, אבל בטווח הארוך ירבו רק המארות והקללות שיבואו עליו.

מצודות

נותן לרש - לא יוחסר עשרו בעבור פיזור הצדקה; אבל המעלים עיניו מן הרש, ועושה עצמו כאלו לא יראהו לבלי תת לו - הנה יבוא בעשרו הרבה מארות (קללות), ותרד לטמיון.

הקבלות

פסוקים נוספים עם רעיון דומה:

1. דברים טו8: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", דברים טו10: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (פירוט).

2. משלי יא24: "יֵשׁ מְפַזֵּר - וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹשֶר - אַךְ לְמַחְסוֹר" (פירוט).

3. משלי כב9: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (פירוט).

4. משלי יט17: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" (פירוט).

5. משלי כא13: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (פירוט).

דקויות

הפסוק משתמש במילים אין ורב במשמעות הפוכה מהמקובל, בבחינת "שלילת השלילה": "האיש, שייתן לרש די מחסורו, יחסר לו המחסור; והאיש, אשר יעלים עיניו מצרכי העני ולא ייתן לו מברכתו - הוא יתעשר במארות" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב" עמ' 260). המעלים עיניו ואינו נותן לרש חושב "יופי, לא נתתי לו, עכשיו יהיה לי הרבה", ובאמת יהיה לו רב מארות - יהיו לו הרבה קללות וחסרונות, ומה שלא נתן לעני - יפסיד במקום אחר. ראו פסוקים נוספים על ציניות בתנ"ך.

מדוע הקללה מתייחסת למעלים את עיניו מהעני, ולא לקופץ את ידיו ממנו? "לפי שקופץ ידיו יש לו מחילה קצת, לומר אין מעות בכיסו ולכן אינו נותן פרוטה לעני, אבל המעלים עיניו, שעושה את עצמו כאילו אינו רואה את העני המבקש צדקה ממנו, בוודאי אין לו מחילה כלל, כי הוא זלזול גדול של מעשה הצדקה, ולכן מעורר כל הקטרוגים וגורם כל הקללות, כי אין להעלים עיניו ממעשה טוב, ואם אינו נותן צדקה לעני - לפחות יפייסנו בדבריו, כי כבר ידוע שהפיוס גורם את השלום כמעשה הצדקה עצמו, ועל-ידו נמנע הקטגור של החיצונים והקללות של העניים" (רמ"ד וואלי).