מה יותר חשוב - תורה או תפילה?

מה יותר חשוב - תורה או תפילה?

תפילה ולימוד תורה הן שתי הדרכים העיקריות שבהן אדם יוצר קשר עם ה' - בתפילה הוא מדבר אל ה', ובתורה הוא שומע את ה' שדיבר אל אבותינו ומסיק מסקנות מעשיות. לאורך הדורות, נחלקו רבותינו בשאלה איזו משתי הדרכים חשובה יותר. לשאלה זו יש כמה היבטים מעשיים:

א. האם ראוי להאריך בתפילה, או שראוי לקצר בתפילה כדי שיהיה יותר זמן ללמוד תורה? על כך נחלקו רבא ורב המנונא: "רבא ראה את רב המנונא שהיה מאריך בתפילתו. אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!' והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד." (תלמוד בבלי, שבת י., בתרגום לעברית).

ב. האם ראוי לעזוב שיעור תורה כדי ללכת להתפלל? על כך נחלקו רבי זירא ורבי ירמיה: "רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא, והיו עוסקים בתורה. הגיע הזמן להתפלל, והיה מפציר בו ר' ירמיה [שיעמדו להתפלל]. קרא עליו רבי זירא: 'מסיר אזנו משמוע תורה - גם תפלתו תועבה '." (שם). רבי זירא הסיק מפסוקנו, שאסור לאדם לעזוב שיעור תורה על-מנת ללכת להתפלל, כי חשוב יותר לשמוע את מצוות ה' ולקיים אותן, מאשר לבקש ממנו בקשות; אולם רבי ירמיה פירש, כנראה, שהפסוק מתייחס רק לאדם שמסיר את אוזנו לגמרי משמיעת דברי תורה - שלא רוצה בכלל ללמוד תורה ולקיים מצוות אלא רק להתפלל, רק לחוות חוויות רוחניות. פירושו של ר' ירמיה מתאים יותר לפסוק אחר שמדבר על אוזן, משלי כא13: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (פירוט).

להלכה נפסק, שאדם שתורתו אומנותו, וכן אדם העוסק בצרכי ציבור, אינו רשאי להפסיק מלימוד תורה כדי להתפלל, (כדעת ר' זירא); ו"אם התפלל, תוך כדי עיסוקו בצרכי הרבים, את התפילה שהייתה אסורה עליו, שהיא תפילת תועבה... לאחר שסיים את תפקידו תוך זמן תפילה, חייב לשוב ולהתפלל פעם נוספת כדי לקיים את חיוב התפילה" (מתוך תפילת רופאים - מצוה או עבירה? / הרב נחום נריה, המעיין תשרי ה'תשנ"ג).

ג. לגבי אנשים פשוטים, שאין תורתם אומנותם, נראה שיש "מחלוקת" בימינו: ברוב העלונים התורניים לשבת נאמר ש"אסור לעיין בעלון בזמן התפילה", אולם, חלק גדול מהמתפללים נוהגים לעיין בעלון דווקא בזמן התפילה. הם כנראה חושבים כמו רבא ורבי זירא, שלימוד תורה חשוב יותר... (ע"פ ישראל פומברג ה טבת ה'תשס"ז).

בפסוקנו מדובר על אוזן; בספר "אורחות צדיקים" מובאים פסוקים נוספים המראים שהגאוה מתבטאת באיברי הגוף של האדם: "בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקדקודו על כף רגלו..." (אורחות צדיקים, שער הגאוה).