שאול - איש תבונות

האם מנהיג צריך להקפיד על כבודו ולענות לאנשים שמבזים אותו?

שאול

שאול, מלך ישראל הראשון, כנראה חשב שלא. לאחר שהוא נבחר למלך, וכל בני-ישראל הריעו לו ואמרו "יחי המלך", שמואל א י27: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ": היו כמה אנשים שביזו אותו, אך הוא החריש (= לא הגיב), לא העניש אותם ואף לא ענה להם.

לאחר ששאול הוכיח את גבורתו במלחמה נגד בני עמון, התאספו בני ישראל והמליכו אותו פעם שלישית, וגם אז גילה שאול איפוק והבלגה, שמואל א יא12-13: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל 'מִי הָאֹמֵר 'שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ?!' תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!' וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל'!".

זו דעתו של שאול; אבל האם הוא צדק? או שמא ההבלגה שלו היתה דווקא גילוי מזיק של חולשה?

1. הפסוק שלנו לכאורה מצדיק את שאול.  הביטויים בז ויחריש  מראים קשר ברור בין הפסוק לבין מעשהו של שאול. הפסוק מלמד, שהמחריש כאשר מבזים אותו, כמו שעשה שאול, הוא איש תבונות. הבלגה אינה מעידה על חולשה אלא דווקא על תבונה! 

"איש תבונות יחריש כשמבזהו החסר לב, כמו שאול, דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" (רש"י).

2. אמנם, בתלמוד בבלי מצאנו דעה הפוכה: "מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש, וכתיב (שמואל א יא) ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד וגו'". (רב יהודה בשם רב, יומא כב:)

הדעה הראשונה נראית מתאימה יותר לפשוטו של מקרא, שהרי בשום מקום לא נאמר ששאול נענש על כך שהחריש, היו לו חטאים חמורים הרבה יותר שבגללם נענש.

אולי אפשר ליישב בין שתי הדעות על-פי יחסו של דוד המלך אל שמעי בן גרא: כששמעי קילל אותו (שמואל ב טז10) הוא החריש ולא פגע בו, אך לפני מותו הוא ציווה על שלמה בנו שינקום את נקמתו, מלכים א ב9: "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֵת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

ייתכן שיש להחריש רק בשעת מעשה, כאשר הרגשות בוערים. אדם שמגיב מתוך רגש, עלול להגיב באופן מוגזם, שיגרום לו בזיון גדול עוד יותר. אולם לאחר מעשה, כשהרגשות נרגעים, אפשר לשקול מחדש את כל הנתונים ולהחליט מהי התגובה ההולמת.

לפי זה, שאול אכן נהג בתבונה בפעם הראשונה, כאשר ויבזוהו... ויהי כמחריש; אולם הוא חטא בפעם השניה, כאשר העם אמר מי האומר 'שאול ימלוך עלינו?!' תנו האנשים ונמיתם!, ושאול התנגד (ראיתי פירוש דומה בשם המאירי, בתלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין, יומא כב:, הערה אחרונה).

יעקב

לא רק שאול החריש כשביזו אותו - גם יעקב אבינו החריש לאחר שבתו נאנסה, בראשית לד5: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה, וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם"; גם במקרה זה, בקריאה ראשונה ניתן לחשוב שיעקב נהג בחולשה, אך הפסוק שלנו מלמד שהוא דווקא נהג בתבונה, הוא חיכה שבניו יתאספו ויחליטו יחד איך לנהוג, ולא פעל מתוך סערת רגשות: "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו והחריש יעקב - הדא הוא דכתיב (משלי יא) ואיש תבונות יחריש (ופירש רד"ל: ורישיה בז לרעהו חסר לב ידרש זה שכם, שבז בלבו לבני יעקב וחשבם כהפקר)" (בראשית רבה פ ו, ילקוט שמעוני על משלי רמז תתקמז).

פסוקים נוספים

1. בספר משלי ישנו פסוק נוסף עם הביטוי בז לרעהו, משלי יד21: "בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵן עניים[עֲנָוִים] אַשְׁרָיו". הפסוק שלנו מכוון לאדם שפוגעים בו - שלא ייעלב כי מי שפוגע בו הוא חסר-לב; והפסוק בפרק יד מכוון לאדם הפוגע - שיידע שהוא חוטא ויפסיק לזלזל במכריו, ובפרט בעניים (פירוט).

2. פסוקים נוספים מתארים סיבות נוספות להבליג על מעשים רעים של הזולת - למשל כדי לעורר את האהבה, משלי יז9: "מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה, וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" (פירוט).

3. בז לרעהו הוא חסר לב (טיפש), כי אינו יודע את מה שאמרו חז"ל: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (בן עזאי, משנה אבות ד ג), "ואם היה יודע האמת הזה - לא היה קופץ לבזות את חברו, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמה מבוזים נהפכים להיות מכובדים..." (רמ"ד ואלי על פסוקנו).