הון אנושי

הפסוק מלמד, שההשקעה הצודקת וגם החכמה ביותר היא ההשקעה בבני אדם - "הון אנושי".

1. אברהם - השקעה בחינוך מבוגרים

אברהם אבינו גילה בחכמתו שיש בורא לעולם, והוא השתדל לעשות נפשות לרעיון - לקחת אנשים ולקרב את נפשם אל ה', בראשית יב5: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ... וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". "ולכן, החכם יטרח לתקן הנפשות... כמו שעשה אברהם אבינו" (רמ"ד ואלי).

2. רבי יהודה הנשיא - השקעה בחינוך ילדים

רבי יהודה הנשיא נהג לחפש את בניהם של חבריו הצדיקים שנפטרו, ולראות מה מעשיהם.

לרבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, היה בן בשם יוסי. לאחר פטירתו של אביו, הבן יצא לתרבות רעה ועסק בזנות.

כששמע על כך רבי יהודה הנשיא, הוא החליט לנסות להציל אותו. הוא מינה אותו לרב, ושלח אותו לישיבה של הרב שמעון בן איסי בן לקוניא. כל היום היה אותו הבן אומר 'אני רוצה לחזור לעירי!' אמר לו ראש הישיבה 'עשו אותך חכם, פרסו עליך גלימה מזהב, וקוראים לך 'רבי', ואתה רוצה לחזור לעירך?!' אמר הבן 'אני נשבע שאני עוזב את עירי!'.

בסופו של דבר גדל הילד ונעשה תלמיד בישיבתו של רבי יהודה הנשיא. כששמע רבי את קולו, קרא עליו את הפסוק שלנו: "פרי צדיק עץ חיים - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון; ולוקח נפשות חכם - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא" (בבלי בבא מציעא פה א). רבי, כנראה, פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = בנו, פרי-בטנו של אדם צדיק, מחובר בפנימיותו לעץ חיים, הוא עדיין זוכר מהבית את ההנהגות והדיבורים של אביו הצדיק, ויש לו פוטנציאל להיות צדיק בעצמו: "זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון".

ולוקח נפשות חכם = אדם חכם יודע לקחת ולהסיר את מעטה החומריות, את הנפש החומרית המסתירה על הצדיקות הפנימית (נפש = הצד הגשמי של החיים); אדם חכם יודע ללמד לקח, וכן לקחת ולהביא את נפשו של הבן מכל מקום שהיא נפלה אליו בחזרה אל עולם התורה: "זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא".

גם בימינו ישנם ילדים שנולדו במשפחות של צדיקים, ועזבו את התורה. לפי גישתו של רבי יהודה הנשיא, הילדים הללו הם פרי צדיק עץ חיים, יש להם פוטנציאל להיות צדיקים גדולים, אם רק ימצאו מורה חכם שיידע להתחבר אליהם, לדבר בשפה שלהם ולקחת את נפשם בחזרה (ראו: החפץ חיים, ספר תורת הבית, מאמר עלבונה של תורה, בהגהה; וכן הרב אלישע אבינר, באהבה ובאמונה, וארא ה'תשס"ט  וראו גם: הרב אהרון כ"ץ, שאלת הירושה בשררה התורנית, אונ' בר אילן, דף שבועי פרשת ויגש ה'תש"ס). 

"חובה על שלומי אמוני ישראל... להתאסף ולהתאגד לרפא שבר עמינו, לרפא שבר בתינו ההרוס, להשיב לב בנינו למקור קדושת נפשם... לייסד תלמודי תורה... אשרי מי שנתן לו הקב"ה דעה לקחת עצמו למקצוע זאת... כל המלמד בן חבירו תורה - כאילו ילדו... אם הצליח מעשיו ונעשה בן אחד מופלג בתורה וירא אלוקים, ובגדלו מלמד תורה לאחרים וליוצאי חלציו, וכן אחר-כך עוד ועוד כמה דורות, הלא על הראשון ייחשבו כולם... ועל זה נאמר לוקח נפשות חכם... החכם באמת יראה לקנות נפשות, שהוא קניין עדי עד" (החפץ חיים, ספר תורת הבית, מאמר עלבונה של תורה, בהגהה).

"העיקרון החינוכי המרכזי הוא שיש לחפש דרכים לחזק את הנער. יש ערך לתוכחה רק כאשר היא מחזקת את הנער ולא מחלישה אותו...

כשפגש רבי את הנער, הוא היה במצב מדורדר מבחינה מוסרית. וכפי שנראה מהסיפור, הוא לא גילה כל עניין לעזוב את אורח החיים העירוני (המתירני) ולהחליפו בישיבה בבית המדרש. היה מגיע לו לשמוע דברי תוכחה קשים ונמרצים על התנהגותו הקלוקלת המבזה את משפחתו המכובדת. במקום זאת רבי מעניק לו סמיכה של רבי! האם מי שנכשל בזונה ראוי לכך?! ודאי שלא הגיע לו לקבל סמיכה במצבו הנוכחי, אבל רבי העניק לו את הסמיכה על שם העתיד, ובכך העביר לו מסר חד-משמעי שהוא מאמין בכוחותיו, מאמין בטהרתו הפנימית, ומאמין ביכולתו להשתנות ולהפוך ל"עץ חיים". זו היתה תוכחה חריפה ביותר, אבל תוכחה מהסוג שמחזקת ומעצימה, ואיננה מחלישה.

את חינוכו הוא מסר לדודו, קרוב משפחתו, מתוך הנחה שהוא יתנהג אתו בסבלנות ובאורך רוח, ויחזק את הטוב שבו. ואכן, כאשר אחיינו ביקש לנטוש את בית המדרש, הוא מגיב על פי דרכו החינוכית של רבי. הוא איננו תוקף אותו ומבזה אותו אלא מתאר לו עד היכן הוא יוכל לעלות ולטפס במעלות החכמה והכבוד האמיתי. גם התוכחה של דודו באה לחזק אותו ולהעניק לו כוחות להתגבר על פיתויי העיר. על גישה חינוכית זו קרא רבי את הפסוק לוקח נפשות חכם. למרות שחסרה גישה חינוכית זו את התקיפות המאפיינת את התוכחה המקובלת, היא חכמה שיכולה לקחת נפשות, מפני שהיא מחזקת ומעצימה את החניך ומאפשרת לו להיחלץ מחולשותיו." (הרב אלישע אבינר, באהבה ובאמונה, וארא ה'תשס"ט).

3. מונבז - השקעה בהצלת חיים

מונבז היה מלך בממלכת חדייב, ממלכה באיזור נהר החידקל. הוא התגייר יחד עם אמו בסוף ימי הבית השני. כשהיתה שנת בצורת, הוא בזבז את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו כדי להציל את הרעבים ממוות. אחיו מתחו עליו ביקורת ואמרו לו "אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם!" אך הוא ענה להם: "'אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'" (בבא בתרא יא א). הוא כנראה פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = תוצאת מעשיו של אדם צדיק היא חיים (פרי = משל לתוצאה); הצדיק עוסק בהצלת חיים.

ולוקח נפשות חכם = גם אדם חכם עוסק בהצלת חיים, לוקח את הנפשות (נפש = אדם חי) ומציל אותן ממוות.

הצלת חיים אינה רק מעשה של צדק, אלא גם מעשה של חכמה: בהצלת נפשות יש גם תועלת כלכלית, ומי שמציל חיים "גונז אוצרות נפשות" שהם יקרים יותר מ"אוצרות ממון". זו תשובתו של מונבז לאחיו, שהאשימו אותו שהוא מבזבז כספים כדי להציל נפשות (ראו פירוש על אגדה זו בעקדת יצחק שער קא).

רעיון זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר הכלכלה מתקדמת ומתבססת יותר ויותר על שכל ומחשבה. כל אדם חי יכול להמציא המצאה שתשפר את איכות חייהם של אנשים רבים, ותגדיל את העושר הכללי של החברה; לכל אדם חי ישנו ערך כלכלי, מעבר לערך העצמי שלו כאדם שנברא בצלם אלהים.   הפסוק מלמדנו, שהצלת חיים היא לא רק מעשה של צדק אלא גם מעשה של חכמה.