בר וברכות

דשן לנפש

דשן = החומרים המזינים ובונים את הגוף;   נפש ברכה תדושן -

1. אפשר לפרש את כל המשפט במשמעות גשמית: מי שמביא ברכה חומרית לזולת, יזכה גם הוא לדשן ושפע החומרי (רש"י, מצודות, דעת מקרא);

2. ואפשר לפרש את כל המשפט במשמעות רוחנית: מי שמברך את הבריות ומאחל להם כל טוב, יזכה גם הוא לשמוע מהם שמועות טובות שידשנו את עצמותיו, משלי טו30: "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (פירוט) (הגר"א).

3. אולם המשמעות הפשוטה היא שהברכה היא רוחנית והדשן הוא גשמי: נפש ברכה = נפש שמברכת, אדם שמברך את הזולת ומאחל לו כל טוב;   תדושן = תזכה לשבוע, להרגיש טוב כמו אחרי סעודה דְשֵׁנָה (ובלי תופעות-לוואי כגון השמנת-יתר..). "כי המברך מושך את הטוב מן הצינורות העליונים, ולכן כמו חלב ודשן תשבע נפשו בתחילה ואחר-כך יתפשט על האחרים המבורכים על-ידו" (רמ"ד ואלי).

ומרוה גם הוא יורא

1. אפשר לפרש את כל המשפט במשמעות גשמית: המרוה את הזולת בשתיה, יזכה גם הוא ליורֶא = יוֹרֶה = גשם המרוה את הקרקע, כלומר גם הוא יזכה לשתות. לפי זה, הפסוק כולו מדבר על "מידה כנגד מידה" - מי שמאכיל אחרים יאכל גם הוא, ומי שמשקה אחרים ישתה גם הוא (רש"י, רבי יונה, מצודות, הגר"א); והמסקנה היא, שכך צריך האדם להתייחס אל עצמו: לאחר שהוא מאכיל ומשקה אחרים ועוזר לנזקקים, הוא צריך להיטיב עם עצמו, להאכיל ולהשקות את עצמו, מידה כנגד מידה (ראו גומל נפשו איש חסד).

2. ואפשר לפרש את כל המשפט במשמעות רוחנית: מי שמרוה את הזולת בחכמה והוראה, יזכה גם הוא שיורו וילמדו אותו.

3. אולם המשמעות הפשוטה היא שהמרווה הוא גשמי והיורה הוא רוחני, מלשון הוראה ולימוד:   ומרוה = אדם שמרווה את צמאונו של הזולת ונותן לו לשתות לפי צרכו;   גם הוא יורא = הוא יוכל גם להורות, ללמד את הזולת את תורתו, כי רק מי ששבע ורוה יכול להקשיב לדברי חכמה.

יש קשר הדדי בין קבלה ונתינה בתחום הגשמי ובתחום הרוחני: אדם הנותן לזולת ברכה רוחנית זוכה לדשן ושפע גשמי, ואדם המרוה את הזולת בשפע גשמי יוכל גם להורות ולהשפיע עליו שפע רוחני.