קוד: ביאור:משלי יג24 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |
פרק יג פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 |
החושך (מונע) את שבט הסמכות ואינו מטיל משמעת על בנו, נראה כאילו הוא אוהב אותו אך למעשה הוא שונא את בנו, כי הוא מונע ממנו את המסגרת והגבולות החיוניים להתפתחותו הנפשית;
אולם האוהב את בנו באמת, מייסר אותו במעשים או במילים בשחר חייו (בילדותו), כדי להסיר ממנו מידות והרגלים רעים שעלולים להזיק לו בבגרותו.
החושך (המונע) מבנו שבט מוסר - הנה לשנאה תחשב, כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעוונו;
והאוהב את בנו - מייסרו בעת השחר, רוצה לומר: בילדותו, עת יוכל לנטותו לכל אשר יחפוץ.
לפני כמה שנים היה לי מחשב נייד. פעם אחת, כשהייתי בטכניון, השארתי את המחשב על השולחן במשרד ויצאתי לשירותים. כשחזרתי ראיתי שם את אחד המרצים, שותפי למשרד, והוא אמר לי "זה מאד לא טוב להשאיר מחשב נייד על השולחן. הרבה אנשים עוברים פה ומישהו היה יכול לגנוב לך אותו. רציתי להחביא לך את המחשב כדי ללמד אותך לקח, אבל בסוף החלטתי לוותר על זה כדי שלא לצער אותך".
לאחר זמן מה, השארתי את המחשב בילקוט, בחדר שלי במגורים בצבא, ומכיוון שמיהרתי לצאת - לא סגרתי את הילקוט. כשחזרתי, המחשב לא היה שם, ולא מצאתי אותו עד היום.
אני בטוח שאם אותו מרצה היה מחביא לי את המחשב, כמו שחשב לעשות, הייתי מזדעזע ומשביע את עצמי לשמור טוב יותר על המחשב מכאן
ולהבא.
1. לפי הפשט, הפסוק קובע שיש להכות את הילדים כדי לחנכם. אבל למה להכות? למה לא להשתמש באמצעים מתונים יותר?
לענ"ד, שלמה כתב את הפסוק לאור ניסיונו של דוד אביו עם שלושת בניו הגדולים - אמנון אבשלום ואדוניה. הם עשו מעשים רעים והיו ראויים למכות ואף יותר מכך. דוד ריחם עליהם, חשך מהם את השבט, וסופם שנהרגו:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד", אבל חוץ מלהצטער - הוא לא עשה כלום, ובסוף אבשלום - אחיה של תמר - נקם בו והרגו.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה". אבשלום אכן הלך לחברון ופתח משם במרד, שבסופו אבשלום נהרג.
וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר 'מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ', וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם", ובסוף שלמה, יורש העצר, הרג אותו.
אילו דוד היה מקיים את העצה שבפסוק זה, ומכה את ילדיו בשבט, ייתכן שהיה מציל אותם ממוות.
ואכן, פסוקים אחרים בספר משלי מלמדים, שעונשים גופניים מתאימים רק לכסיל שאינו מסוגל לשמוע ביקורת.
2. הפסוק הוא גם משל ליחסי ה' ועם ישראל. כמו אב האוהב את בנו, כך גם ה' מייסר את עם ישראל כדי לחנכם, דברים ח5: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ
" (פירוט).
הפועל חשׂך (חסך) משמעו מנע, לא נתן; חושך שבטו הוא הורה המונע מבנו לקבל שבט. ניתן לפרש את הפסוק לפי כמה משמעויות שונות של המילה שבט וכמה משמעויות שונות של המילה מוסר:
1.
שבט הוא מקל שמכים בו, ומוסר הוא ייסורים. לפי זה,
הפסוק מלמד על חשיבותם של העונשים המכאיבים (מצודות). פירוש זה מתאים גם למשלי כג13-14: "אַל תִּמְנַע מִנַּעַר
מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ
בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת. אַתָּה
בַשֵּׁבֶט תַכֶּנּוּ, וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל
" (פירוט).
הפסוק אינו אומר שצריך תמיד להשתמש בעונשים גופניים, אלא רק שלא צריך לחשוך ולמנוע אותם. פסוקים אחרים בספר משלי מלמדים שהדבר תלוי באופיו של הבן - ייסורים גופניים מתאימים לבן כסיל אך לא לבן חכם או נבון (ראו: דרכי ענישה בספר משלי). אם כך, ייתכן שהשינוי בגישה החינוכית בימינו נובע מהעליה ברמתם השכלית של הילדים - היום יש פחות ופחות ילדים כסילים שראוי להכותם.
2. שבט הוא משל לסמכות ושלטון,
ומוסר הוא ביקורת ותוכחה שמטרתם להסיר תכונות רעות. לפי זה הפסוק מלמד על החשיבות של הצבת גבולות ומסגרות לילדים ולתלמידים: "השבט אינו בהכרח המכות אלא הדרישה, החובה
"
(יהודה אייזנברג).
3.
שבט הוא משפחה: "חושך שבטו - חושך סביבתו ומשפחתו... לילד יש זמן מרדותו... לא להתנגד
למרד זה אלא לראות ולהתחבר לנער כדי שנהיה במחנהו ולא ימרוד בנו - ההורים. אב
שאינו נמנה עם מחנה ילדו המורד, מוצא עצמו כחלק ממה שהנער מורד בו, וכך יוצא
לתרבות רעה, והאב - סופו
ששונא את
בנו ומתייסר
"
(ברק נגבי).
1. כאילו שונא את בנו. האב החושך שבטו פועל מתוך אהבה, אך למעשה גורם נזק לטווח ארוך ולכן האהבה הזאת דומה לשנאה (מצודות).
2. יהיה שונא את בנו בעתיד. עכשיו, כאשר הוא חושך
את שבטו, הוא אוהב את בנו, אבל בעתיד, כשהבן יתקלקל, הוא יראה את מעשיו
וישנא אותו: "ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא
לתרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא
רידהו, ויצא לתרבות רעה, ושנאהו, והוציאו מביתו ריקם
"
(שמות רבה א א, וכן רש"י על הפסוק).
הפועל שיחר עניינו הגיע ראשון, מוקדם בבוקר; ומכאן -
1.
שיחרו = "נתן לו מוסר בשחר של חייו", כלומר בשלב מוקדם, כאשר המוסר עדיין יכול להשפיע עליו: "בילדותו, עת יוכל לנטותו לכל אשר יחפוץ
"
(מצודת ציון), כמו קהלת יא10: "כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל
".
2. שיחרו = "נתן לו מוסר בכל שחר", בכל בוקר, כלומר בהתמדה ובזריזות: "תמיד לבקרים מיסרהו
" (רש"י).
3. שיחרו - גם מלשון צבע שחור: "לרמוז שהוא משחיר את פניהם בייסורים, כדי שלא יתגאו... עד בוא גאולתן, שאז השחור יהפוך ללבן על-ידי האור הגדול שיתנוצץ עליהם, כעניין שנאמר
", ישעיהו ס1: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח
" (פירוט) (רמ"ד ואלי).
פרק יג פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 |
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |