מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בוגדים חמס

1. הניגוד בפסוק הוא בין טוב (שמשמעו "דבר טוב") לבין חמס (שמשמעו "דברי חמס", דברים מקולקלים ומושחתים):

• מפרי פי איש - מדבריו של אדם, הנמשלים לפירות - צריך לאכול טוב - צריך לבחור את הדברים הטובים ולהקשיב להם, ולא להקשיב לדברי גנאי ולשון הרע (האות מ מציינת בחירה);
• ונפש בוגדים - הבוגדים חפצים ורוצים בחמס (רש"י, רבי יונה), ולכן הם לוקחים מדבריו של הזולת דווקא את הדברים הרעים. מעבר לכך, לפעמים הם אף מוציאים דברים מהקשרם כדי שיישמעו רעים יותר.

בכל קערת פירות, ישנם פירות טובים ופירות רעים, ואדם הרוצה להישאר בריא צריך לבחור את הפירות הטובים ולזרוק את הרעים.    בדיוק אותו הדבר נכון בעולם הדיבורים. כל אדם מדבר דברים טובים ורעים, חכמים וטיפשיים. כשאנחנו מקשיבים לזולת, אנחנו יכולים לבחור להתייחס לדברים הטובים שהוא אומר ולהתעלם מהדברים הרעים; ללמוד ממנו דברי חכמה ולא להקשיב לדברי רכילות: מפרי פי איש יאכל טוב.

אולם יש אנשים הפועלים בדיוק להיפך: השאיפה שלהם היא להדגיש דווקא את הרע. מטרתם היא להשפיל את הדובר ברבים ע"י הוצאת דבריו מהקשרם, וכן לסכסך בין מגזרים שונים ע"י הדגשת דברי הביקורת שהם אומרים זה על זה. הם רוצים בכל נפשם לבחור מכל שיחה דווקא את המשפטים שיגרמו לחמס, קלקול והשחתה: ונפש בוגדים חמס.

פירוש דומה פירש מלבי"ם (פירוש ראשון), אלא שהוא פירש ש"פי איש" הוא משל לחכמה ולמידות האישיות: האיש המשתמש בחכמה לטוב, יבחור מתוכם רק את המידות הטובות, אבל הבוגדים יבחרו מהם רק את המידות המקולקלות.

ניתן לפרש את הניגוד בפסוק גם בדרכים אחרות:

2. הניגוד הוא בין טוב (שמשמעו "איש טוב") לבין בוגדים. לפי זה יש לקרוא (ראו פירוש אבן עזרא, דעת מקרא):

• את הצלע הראשונה: "מפרי פי איש טוב יאכל טוב" או "מפרי פיו יאכל טוב איש טוב" (האות מ מציינת תוצאה);
• ואת הצלע השניה: "ונפש בוגדים תאכל חמס";

כלומר: איש טוב, המדבר דברים טובים, דברי אמת וחסד, יקבל שכר טוב על דיבוריו; אך איש בוגד, המדבר דברי שקר ומרמה, יסבול מהחמס (=הקלקול וההשחתה) שבדבריו (ראו גם פירוש הגר"א, ומלבי"ם פירוש שני).

3. הניגוד הוא בין פה לבין נפש. בין אנשים האומרים בפיהם את מה שצריך להגיד (כגון: דברי תורה וחינוך, או דברי ביקורת על החוטאים), לבין אנשים השומרים בתוך נפשם את הדברים, ומכסים אותם כמו בבגד:

• אנשים המדברים בזמן הנכון, יאכלו פרי טוב, כלומר, ייהנו מהתוצאות החיוביות של דבריהם, אם דבריהם הצליחו להשפיע - מפרי פי איש יאכל טוב;
• ואנשים ששומרים הכל בבטן ואינם מדברים כשצריך לדבר, יגרמו קלקול והשחתה לנפשם - ונפש בוגדים חמס.

לפי זה, ייתכן שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם העוסק בחינוך הילדים: כשהבן חכם ומוכן ללמוד, יש להטיף לו מוסר, לחנך אותו בדברים, וכאשר האב נוהג כך - מפרי פי איש יאכל טוב; אך כאשר אדם בוגד בתפקידו ושומר את דבריו לעצמו, הוא לא יצליח לחנך ויגרום קלקול והשחתה - ונפש בוגדים חמס.  "מהפרי (התוצאות) של דברי פי איש, המטיף מוסר לבנו, יאכל האב טוב, כי ירווה נחת מבנו;    אולם נפשם של האבות הבוגדים בתפקידם ואינם מחנכים את בניהם, תסבול חמס (קלקול והשחתה)."

- אולם, התואר בוגדים הוא תואר קשה השמור בדרך-כלל לרשעים, וקשה לומר שהוא מכוון לאבות ה"בוגדים" בתפקידם.

ויש מפרשים ששני הניגודים הללו קיימים: האיש הטוב, שיש לו מחשבות טובות, אומר אותן בגלוי בפיו, וכך מצליח לממש את תוכניותיו ונהנה מהתוצאות החיוביות של דבריו; אך הבוגד מסתיר את מזימותיו, ובסופו של דבר פוגע בעצמו: "ולא זכר פיהם, כי הם מעלימים כוונתם" (רלב"ג).

נפש

1. נפש = רצון: הבוגדים רוצים ובוחרים בחמס (רש"י, רבי יונה).

2. נפש = נשמה: נשמת הבוגדים תשבע גמול החמס בעולם הבא (מצודות).

3. נפש = גרון (כמו תהלים סט2: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ"), בהקבלה אל פי: גרונם של הבוגדים יתמלא בחמס (ע"פ ד"ר נילי סמט).