צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר

מה הקשר בין צדק לבין בטן?

1. צדק בין אדם לגופו - נגד זללנות ונגד סגפנות

צדיק הוא הנותן לכל אחד את המגיע לו;   הצדיק נותן לנפשו, לצד החומרי שלו, בדיוק את מה שהוא צריך - הוא אוכל בדיוק כמה שהוא צריך כדי לשבוע, לא יותר ולא פחות;   הוא אוכל אוכל מזין, המספק לגופו את כל מה שהוא צריך ונותן לו תחושה של שבע, וכך אין לו צורך לזלול ולהשמין.

ומצד שני, הרשע הפוגע גם בעצמו ובגופו; הוא אוכל יותר ממה שהבטן שלו מסוגלת להכיל, וכך תמיד חסר לו מקום בבטן (ע"פ הגר"א); הוא אוכל ממתקים, וכך בטנו נפגעת וכואבת (ע"פ רבי יונה).    הוא זולל אוכל-זבל, שאינו מספק לגופו את מה שהוא צריך, ומשאיר אותו עם תחושה של רעב ומחסור תמידי הגורם לו לאכול עוד ועוד.

2. צדק בין אדם לנפשו - נגד עזיבת הלימוד

לאדם יש גם צרכים נפשיים ורוחניים, וכדי לשמור על בריאות הנפש הוא צריך להתייחס אליהם בדיוק באותה רצינות כמו שהוא מתייחס לצרכים הגופניים:

"צדיק אוכל לשובע נפשו - זה הממלא נפשו מדברי תורה. ובטן רשעים תחסר - זה שאין בו דברי תורה... צדיק אוכל לשובע נפשו - שאם למד אדם בבחרותו, לא יעזוב בימי זקנותו, אלא כל ימיו ימלא נפשו מדברי תורה. ובטן רשעים תחסר - שאם למד אדם תורה בנערותו ושכחה, אם אינו מחזירה, הקב"ה מחסרו מטובה של גן עדן לעתיד לבוא..." (מדרש משלי יג כה).

המדרש מסביר, שלימוד תורה הוא כמו אוכל - כמו שאדם צריך לאכול בכל יום כדי להשביע את גופו, כך הוא צריך ללמוד תורה בכל יום כדי להשביע את נפשו - צדיק אוכל לשובע נפשו.

יש אנשים שלומדים תורה בבית הספר, אך לאחר שהם מסיימים את בית הספר הם אומרים "זהו, אני כבר לא צריך ללמוד, למדתי כבר מספיק"; לאנשים אלה רומז המדרש: כמו שאדם שאינו אוכל עלול לסבול מתת-תזונה, כך אדם שמפסיק ללמוד תורה עלול לסבול מתת-תזונה נפשית, הנפש שלו תהיה רעבה והוא עלול להתדרדר ולהיות רשע - ובטן רשעים תחסר.

יש קשר בין שני הפירושים: כשאדם שבע מבחינה רוחנית ונפשית, הוא מרגיש עונג ויש לו פחות צורך להפיק הנאה מאכילה גשמית, ולכן הוא אוכל רק לפי צורכי הגוף;  אולם, כשאדם עוזב ומתרחק מהתורה, הנפש שלו מרגישה חוסר, הוא מתגעגע לעונג הרוחני שקיבל מהתורה, ומכיוון שכבר התרחק - הוא משלים את החסר באכילה או בתענוגות גשמיים אחרים.

"הצדיק אוכל מעט מן האכילה הגופנית, כדי שלא תמנענו מלאכול לשובע נפשו מן האכילה הרוחנית. אבל הרשעים אוכלים הרבה מן האכילה הגופנית, עד למלא בטנם, וזה גורם שתחסר להם האכילה הרוחנית, כי דברי חכמה אינם מתיישבים במקום שיש ריבוי האכילה" (רמ"ד ואלי).

3. צדק בין אדם לחברו - נגד צריכה מוגזמת

בדרך-כלל, המושגים צדיק ורשע מתייחסים למעשים שאדם עושה עם אחרים. לכן אפשר לפרש, שהפסוק קשור למשלי יג23: "רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים, וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (ראו ב'דעת מקרא' שקישרו בין הפסוקים). הפסוק ההוא מלמד, שרוב האוכל שבעולם בא מעבודתם הקשה של הפועלים העניים, שחלקם נספים ומתים בלא משפט (פירוט); הפסוק שלנו מלמד, שהצדיק - הדואג גם לעניים - אוכל לשובע נפשו - אוכל רק כמה שהוא צריך ולא יותר, כדי שלא ייהנה מהעוול הכרוך ביצירת המזון מעבר למינימום ההכרחי;  אולם הרשע, שלא אכפת לו לפגוע בעניים, אוכל בלי הגבלה עד שחסר מקום בבטנו.

לפי זה, המסר של הפסוק קשור לא רק לבריאות האדם היחיד אלא לבריאות החברה כולה ולתרבות הצריכה המוגזמת.

4. ועל-דרך הדרש: לפי חכמי התלמוד, אדם צריך לאכול שליש פחות מכדי שבעו - להשאיר מקום פנוי בבטן, למקרה שמשהו יעצבן אותו, כי זה מסוכן לכעוס על בטן מלאה. אולם, הצדיק אינו כועס, ולכן מותר לו לאכול לשובע - "צדיק אוכל לשובע נפשו"; והרשעים כועסים הרבה, ולכן הם צריכים להשאיר עוד יותר מקום פנוי בבטן - "ובטן רשעים תחסר" (ראיתי בספר "מושל ברוחו" בשם ר' יהונתן אייבשיץ).