התייחס ברצינות לכל ביקורת שמותחים עליך

בליל שבת, כשהייתי בבית-הכנסת, פנה אליי אחד המתפללים הצעירים והעיר לי, שדבר מסויים שאני עושה הוא מלאכה, ואסור לעשותו בשבת. מכיוון שהוא לא נימק את דבריו, לא התייחסתי והמשכתי לקרוא.

ואז הגעתי למשלי יג 18, אחד מתוך פסוקים רבים שאומרים שאסור לפרוע עצות ודברי מוסר:

• משלי א25: "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי, וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם"
• משלי ח33: "שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ"
• משלי יג18: "רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר, וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד"
• משלי טו32: "פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב"

מוסר ותוכחת הם מושגים המציינים ביקורת; האמנם עליי לקבל כל עצה ודבר-ביקורת שאומרים לי, לא משנה מה הנימוקים שלו?

בפרקים א, ח ניתן לומר שהכוונה רק לדברי-מוסר שנאמרים ע"י חכמים ידועים (בפרקים אלה המדברת היא החכמה), אך בשני הפסוקים האחרים לא נזכרו חכמים; האם צריך לקבל כל דבר-מוסר שאומרים לי, לא משנה מי אומר אותם?

נראה לי שלא: בלשון המקרא, הפועל פרע אין משמעו "לא קיבל", אלא "פרק, פרץ, שיחרר לגמרי" (ראו פרע).

לפי זה, פורע מוסר הוא אדם שמשחרר לגמרי את דברי הביקורת שאומרים לו - הוא אינו מתייחס אליהם כלל, לא חושב עליהם ולא נותן להם כל ערך - הוא "זורק אותם לכל הרוחות". אדם כזה עלול להפסיד דברי-ביקורת מועילים, ולעשות מעשים שיצטער עליהם.

לא חייבים לקבל את כל העצות שנותנים לנו, אך צריך להתייחס לכולן ברצינות ובשיקול-דעת, ולא לפרוע אותן.

החלטתי שאסור לי להתעלם מדברי המוסר שאמר לי הבחור, וכשהייתה הפסקה בתפילה, פניתי אליו ושאלתי אותו מה הנימוקים שלו. הוא נתן לי כמה נימוקים שלא חשבתי עליהם, אך עדיין לא השתכנעתי, היו לי נימוקים אחרים.

ואז עיינתי שוב בפסוקים, וראיתי שהם לא רק אוסרים "לפרוע מוסר", אלא גם ממליצים להתייחס ברצינות לתוכחות - "ושומר תוכחת יכבד", "ושומע תוכחת קונה לב". האמנם, כדי לזכות בכבוד ובמחשבות נכונות, צריך לקבל כל דבר-ביקורת שאומרים לנו?

נראה לי שלא: בלשון המקרא, תוכחה משמעה דבר-ביקורת שנאמר בדרך של ויכוח שכלי, בראיות הגיוניות (ראו תוכחה).

לא חייבים לקבל את כל העצות שנותנים לנו, במיוחד אם אינן מלוות בהוכחות ונימוקים; אולם, רצוי מאד לקבל דברי ביקורת המלווים בהוכחות שכליות, גם אם לא לגמרי מסכימים איתן; יש בכך שתי תועלות: 

• חברתית, משלי יג18: "וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד" - מי ששומר דברי ביקורת הנאמרים בליווי הוכחות הגיוניות, נחשב לאדם גמיש וחושב, שאינו מתעקש אלא מוכן לשנות את דרכיו אם יש סיבה טובה, וכך החכמים מכבדים אותו יותר.
• אישית, משלי טו32: "וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב" -  שומע = מתעמק ומנסה להבין, לב = מוח, מקום המחשבות. מי שמנסה להבין דברי ביקורת הנאמרים בליווי הוכחות הגיוניות, זוכה לשפר את אופן החשיבה שלו, וכאילו קונה לעצמו מוח חדש.

מכיוון שאותו בחור נתן לי נימוקים הגיוניים לדעתו, החלטתי להחמיר ולנהוג לפי דבריו למרות שלא הסכמתי איתם - לפחות עד השבת הבאה... או עד שאבדוק את הנושא לעומק.