צדקה תצר תם דרך, ורשעה תסלף חטאת

1. צדקה היא דרכו של הצדיק, הנותן לכל אחד את המגיע לו;  תמימות דרך היא שלמוּת, ללא פגם ועוון.   דרכו של הצדיק היא לנצור - לשמור ולהגן על חפים מפשע.

רשעה היא דרכו של הרשע, העושה רע בשפע;   חטאת היא עבירה בשוגג או "לתיאבון".  דרכו של הרשע היא, לסלף - לעקם ולעוות את דרכם של החוטאים בשוגג כדי להציג אותם כעבריינים גדולים יותר ממה שהם באמת (למשל על-מנת להפליל אותם במשפט כאשר הם נמצאים בצד השני), או - להסית אותם ולגרום להם להיות עבריינים גדולים יותר, או להיפך - לעקם ולעוות את החטא שלהם כך שייראה כמעשה טוב.

והפסוק קשור לפסוק הקודם,  משלי יג5: "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר": הצדיק שונא דברי-שקר כי הם פוגעים בחפים מפשע, והרשע אוהב להגיד דברים רעים הגורמים בושה וחרפה ליריביו (פירוט).

2. יש מפרשים, שהפסוק מלמד שיש קשר ישיר וטבעי בין המעשים לבין השכר והעונש: "הצדקה עצמה תלמד זכות ותצור את התם דרך - זה הנותן צדקה בתמימות לא להתיהר: והרשעה עצמה תוליך את בעל החטאת בדרך מעוקל להכשל בה" (ע"פ רש"י ומצודת דוד); מעין הפסוק בספר קהלת "כורה שחת בה ייפול".

- אולם, לפי פירוש זה, לא ברורה המשמעות המעשית של הפסוק - מה זה משנה, מבחינה מעשית, אם הגמול בא באופן טבעי או לא?

- בנוסף לכך - מבחינה מילולית יש הבדל בין חוטא לבין רשע (כמו גם בין צדקה לבין תום-דרך), כפי שהסברנו בגוף המאמר. אילו הפסוק היה בא ללמד את עיקרון "מידה כנגד מידה", היה ראוי לכתוב "צדקה תיצור את הצדיק, ורשעה תסלף את הרשע".