עשיר ברשים ימשול, ועבד לווה לאיש מלוה

הפסוק מתאר מצב. האם מתאר מצב רצוי או מצב מצוי?

1. מצב רצוי

לפי ההלכה, החצי השני של הפסוק מתאר את המצב הרצוי: כיוון שהמלוה עשה חסד עם הלווה, הלווה צריך להיות משועבד למלוה עד שיחזיר את החוב. מפרשנות זו נובעות כמה הלכות:

• המלוה רשאי לקחת מהלווה כמעט את כל הכסף שהוא מרוויח בעבודתו (ראו רמב"ם, הלכות מלוה ולווה ב ד), כך שהוא למעשה עובד בשביל המלוה, עד שהוא מחזיר את החוב.
• המלוה רשאי לתבוע את הלווה לדין מחוץ לעירו: "כופין אותו וילך למקום הוועד... עבד לוה לאיש מלוה" (אמימר, תלמוד בבלי סנהדרין לא:, ראש השנה לא:).
• אם המלוה איבד את השטר, הלווה עדיין חייב להחזיר; במקרה זה המלוה כותב לו שובר, והלווה חייב לשמור את השובר: "...מסתברא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתא אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה, יאכל הלה וחדי?!' מתקיף לה אביי 'ואלא מאי, כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי?! אמר ליה רבא 'אין, עבד לוה לאיש מלוה'." (תלמוד בבלי, בבא בתרא קעא:, דף קשר 911 של ישיבת הר עציון).

ומצד שני, אולי אפשר להסיק מכאן, שכאשר הלווה מסיים להחזיר את החוב במלואו, ראוי שהמלוה יעניק לו שי, כמו שנאמר לגבי עבד עברי, דברים טו14: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ"; אך אין זו הלכה.

האם גם החצי הראשון של הפסוק, עשיר ברשים ימשול, מתאר מצב רצוי?

בדרך-כלל, התורה מתנגדת לשיעבוד של אדם אחד לאדם אחר; אם כך, לא מסתבר שהשיעבוד של עניים לעשירים הוא מצב רצוי. אולם, ייתכן שבפסוק זה, הפועל משל משמעו שלט בחכמה; אם כך, ייתכן שהפסוק מתאר את אחריותם של העשירים לנהל בחכמה את ענייניהם הכלכליים של העניים הקרובים אליהם. אדם שנמצא במשך זמן רב במצב של עוני, ייתכן שאינו יודע לנהל נכון את חשבונותיו, מרוויח מעט ומוציא הרבה, וכתוצאה מכך שוקע יותר ויותר לתוך העוני. במצב זה, הפסוק ממליץ שיהיה אדם עשיר שימשול, כלומר ינהל בחכמה את ענייניו של העני, עד שהעני ילמד לנהל את ענייניו בעצמו. כך עושים, למשל, ארגונים כמו "מסילה לכלכלה נבונה" במגזר החרדי, "מקימי" במגזר הדתי לאומי, ו"פעמונים" במגזר הכללי.

לפי פירוש זה:

• החצי הראשון של הפסוק מתאר את חובתו של העשיר - עשיר ברשים ימשול;
• והחצי השני של הפסוק מתאר את חובתו של העני, הלווה - עבד לווה לאיש מלוה.

2. מצב מצוי

לפי רוב המפרשים, הפסוק מתאר מצב מצוי שאינו רצוי. בדרך-כלל, העניים נאלצים להשתעבד לעשירים, השולטים בקרקעות, דירות ואמצעי ייצור, על-מנת שיספקו להם מקום מגורים ומקום תעסוקה. גם הלווים נאלצים להשתעבד למלוים, בפרט בזמן התנ"ך, כאשר המלוה היה רשאי לקחת את ילדיו של הלוה לעבדים: מלכים ב ד1: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר: 'עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים '", נחמיה ה5: "וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (ע"פ דעת מקרא).

אם כך, מהי המשמעות המעשית של הפסוק?

א. ישנם פסוקים רבים אחרים הקובעים, ששיעבוד של אדם לאדם הוא מצב לא רצוי, במיוחד אצל בני ישראל, שהם עבדי ה' בלבד, ויקרא כה55: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".    בצירוף לפסוק שלנו, ניתן להסיק שהאדם צריך להשתדל שלא יהיה עשיר ולא יהיה עני. רעיון דומה נמצא במשלי ל9: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" (פירוט). וראו גם בדברי רב סעדיה גאון (הנבחר באמונות ובדעות י ח).

כמו כן צריך להשתדל שבעם ישראל לא יהיו עניים ועשירים, כך שלא יהיה שיעבוד כלכלי (ראו גם הלואה = שיעבוד). אם כך, צמצום פערים כלכליים בעם ישראל הוא מטרה חשובה שראוי להשקיע בה (איך בדיוק להשיג את המטרה - זו שאלה אחרת).

ניתן לפרש כך גם את הפסוק הדומה בתחילת פרקנו, משלי כב2: "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ - עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" (פירוט)

ב. ניתן לקשר את הפסוק לפסוק הבא, משלי כב8: "זוֹרֵעַ עַוְלָה יקצור[יִקְצָר] אָוֶן, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה" (פירוט): הפסוק שלנו מלמד שלעשירים יש כוח לשלוט בעניים, והפסוק הבא מלמד, שאם העשירים מנצלים את כוחם באופן מוגזם, למשל על-ידי הלוואות בריבית, הם יאבדו את כוחם.

ג. יש שדרשו את פסוקנו כמשל לעושר ועוני בתחום הרוחני: "עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם" (רש"י, מצודות).