בר/בת מצוה בספר משלי

בר מצוה

בלשון המקרא, הפועל חנך מציין טקס של כניסה לתפקיד. פי הוא פה, פתח;   על פי דרכו - על פתח דרכו, בתחילת דרכו.

מכאן:  חנוך לנער על פי דרכו - עשה לנער טקס של "חניכה" בתחילת דרכו כאדם מבוגר; כך הוא יקלוט ויפנים את מעמדו החדש, ואז - גם כי יזקין לא יסור ממנה - גם כשיזדקן לא יסור מהדרך שהתחיל ללכת בה בנעוריו.

הפסוק רומז לטקס שאנו מכנים היום "בר/בת מצוה" - טקס חניכה שבו הנער נכנס לעולם המבוגרים ומתחייב באופן רשמי בתורה ומצוות.

הטקס הזה חשוב כי הוא מטביע בנער את המחויבות לתורה ומצוות בדיוק בגיל שבו הלב שלו פתוח לקבל.   ההטבעה הזאת תישאר גם בגיל מבוגר.    

אנשים זקנים נוטים, למרבה הצער לאבד את זיכרונם. הם שוכחים מה קרה להם אתמול ומה עשו לפני שתי דקות. אבל בדרך-כלל הם זוכרים היטב את ימי הילדות והנעורים שלהם. זו הסיבה שחשוב להשקיע ולתת חניכה דווקא לנער, ודווקא כשהוא על פי דרכו - בתחילת דרכו בחיים. הערכים שיקלוט בתחילת דרכו הם הערכים שיישארו עמו בזקנתו.

ממנה - הכינוי מתייחס לדרכו, או ליראת ה' שנזכרה בפסוק 4.

פירושים נוספים

1. מקובל לפרש שהעצה היא, לחנך וללמד כל תלמיד על-פי כישרונותיו ואופיו. כך הסביר רש"ר הירש את כשלונם של יצחק ורבקה בחינוכו של עשו: "הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו ". יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחד. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגונויות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגונויות דרכי חייהם... המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים... מובטח לו שאת אחד מהם הוא מקלקל... אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת"". (רש"ר הירש על בראשית כה27, וכך פירשו גם א' ש' הרטום וש' ל' גורדון על פסוקנו. ראו גם: יאיר פיקסלר על החינוך הביתי במשנתו של הרב הירש, רחל כהן ישורון על בית הספר הדמוקרטי היהודי בירושלים).

- זו כמובן עצה נכונה, והיא נרמזת בפסוקים אחרים בספר משלי (ראו למשל במאמר "דרכי ענישה בספר משלי"), אולם, לענ"ד אין היא נובעת מפסוק זה. השורש חנך, בלשון המקרא, אין משמעו לימוד והוראה אלא טקס כניסה לתפקיד (פירוט). לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "למד את הנער על-פי דרכו" או "יסר את הנער על-פי דרכו".

- ועוד: המילה דרך, בלשון המקרא, אין משמעה אופי ותכונות אישיות אלא התנהגות קבועה (פירוט).

2. ייתכן שהעצה היא מצומצמת יותר ומתייחסת רק לתחילת הדרך - רק בתחילת הכניסה ללימודים, צריך להתחשב באופיו ובכישרונותיו המיוחדים של התלמיד, כדי שיהיה לו קל להתרגל למסגרת: "התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, אם מעט ואם הרבה..." (מצודת דוד), "הכנס את הנער לתפקידו (מצוות) על פי תכונותיו ויכולתו". דוגמה ליישום של עצה זו בהלכה נמצאת בדברי הרמב"ם, שאם נער מבין ויודע למי הוא מברך, הוא משתתף בזימון לברכת המזון גם לפני שהוא בן 13 (דוד אקסלרוד).

- פירוש זה מתאים למשמעות השורש חנך המציין התחלת כניסה לתפקיד או למעמד חדש, אך הוא אינו מתאים למשמעות המילה דרך המציינת התנהגות.

3. יש שפירשו את הפסוק דווקא במשמעות שלילית, כאזהרה: אם תחנך את הנער "על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה, ותחשוב שכבר יקבל מוסר כאשר יגדל" (רלב"ג), אז לא יסור מדרכו הרעה עד זקנה.   לפי פירוש זה, פסוקנו מנוגד לפסוק 15: "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ".   גם בפסוקים אחרים נאמר, שדרכו הטבעית של נער אינה טובה, משלי כט15: "שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה, וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ".   החכם ממליץ שלא לחנך את הנער על-פי דרכו זו אלא להיפך, להטיל עליו משמעת ("שבט מוסר", "שבט ותוכחת") כדי להרחיקו מדרכו הרעה (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 255).

- פירוש זה מתאים למשמעות המילה דרך המציינת, בין השאר, התנהגות קבועה; אך הוא אינו מתאים למשמעות השורש חנך המציין התחלת כניסה לתפקיד או למעמד חדש.

4. ויש שפירשו, שהפסוק בא להדגיש את ההשפעה שיש לדברים שאומרים לנער כשהוא צעיר: "לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים, אם לטוב אם לרע - גם כי יזקין לא יסור ממנה" (רש"י על הפסוק). לפי זה, יש לפרש ש"פי דרכו" הוא תחילת דרכו בחיים.

פירוש דומה נמצא בתלמוד: "בעוד ידך תקיפה על בנך - קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה... חנוך לנער על פי דרכו:... 'דרכו', דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו, חנוך לו בנערותו" (בבלי קידושין ל א, רש"י). לפי חז"ל, האב צריך להשתדל להשיא את בנו כאשר הוא עדיין נער, בתחילת דרכו בחיים - בין גיל 16 ל-22 (ויש אומרים בין גיל 18 ל-24). חכמי התלמוד קישרו את הפסוק לחתונה, ולענ"ד אפשר לקשר את הפסוק לטקס מוקדם יותר - בר/בת מצוה - ראו למעלה.

גם הרב שניאור זלמן מלאדי פירש, כנראה, פי דרכו = תחילת דרכו. לדבריו, לכל צדיק יש רגעים שבהם הוא נופל מדרגתו, אך גם ברגעים אלה הוא נשאר צדיק, וזאת בזכות אהבת ה' שלמד והתחנך אליה בילדותו: "עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו, בטרם שהגיע למדרגת צדיק" (תניא, שער הייחוד והאמונה, חינוך קטן). הערכים שהאדם מקבל בתחילת חייו, על פי דרכו, הם הבסיס הרוחני שלו. מבסיס זה הוא יכול להתקדם לדרגות רוחניות גבוהות יותר, אך גם כשהוא נופל הוא חוזר אל אותו בסיס - גם כי יזקין לא יסור ממנה.