חכמות חיצוניות למי שבוטח בה'

על איזה חכמים מדובר?

1. כמה מפרשים פירשו שהכוונה לחכמי התורה, "שקיבלו חוקי החכמה מאת ה'" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי ומצודות). לפי זה, הקטע שבפסוקים 17-22 עומד בפני עצמו. זהו נאום המלמד על חשיבות השמיעה בקול חכמים. יש להקשיב להם באזניים ולשים לב היטב לכל מילה שלהם (פסוק 17).   יש לשמור את דברי-חכמתם בבטן וגם לחזור עליהם בשפתיים (פסוק 18), כי הם מלמדים את האדם לבטוח בה' (פסוק 19).

2. אולם חכמי התלמוד פירשו את הפסוק אפילו על חכמים הכופרים בתורה, כמו 'אחר' (אלישע בן אבויה):   "רבי מאיר, היכי גמר תורה מפומיה ד'אחר'?... קרא אשכח ודרש: הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי - "לדעתם" לא נאמר אלא "לדעתי"" (בבלי חגיגה טו ב).  יש להקשיב באזניים לדבריהם של חכמים אחרים, אולם לא לתת להם את הלב - הלב צריך להיות מלא בדעת ה'.

3. פירוש ממוצע נמצא בדברי רש"י, שכתב "הט אזנך שמע דברי חכמים - ללמוד תורה מחכם כל שהוא" (רש"י), כדברי חז"ל: "איזהו חכם - הלומד מכל אדם" (משנה אבות ד א).

4. לפני כמאה שנה נמצא במצרים קובץ משלים של חכם בשם אמנמופה (amenemope), שחי כמה עשרות שנים לפני שלמה המלך. המשלים שמפרק כב פסוק 17 עד פרק כג פסוק 11 דומים מאד למשלים של אמנמופה (תקציר ההקבלות בעברית ניתן לראות בנספח לפירוש "דעת מקרא". טקסט מלא באנגלית ניתן לראות בויקיפדיה האנגלית, בערך Instruction of Amenemope‎).    שלמה המלך קיים קשרים הדוקים עם מצרים, למד את דבריהם של חכמי מצרים ושילב את חלקם באוסף המשלים שלו. בפסוקנו, שלמה אומר לתלמידו: "עד עכשיו שמעת את דבריי - עכשיו הט אזנך ושמע גם את דבריהם של חכמים אחרים - חכמי מצרים".

בתורה, היחס לתרבות מצרים הוא שלילי למדי. זו תרבות שיש בה חכמה וכישרון, אבל אין בה יראת ה'.   כך אמר אברהם, בראשית כ11: "כִּי אָמַרְתִּי 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי'" (פירוט). גם יוסף הדגיש את ההבדל בין הערכים שלו לבין ערכי החברה הגבוהה המצרית, בראשית לט9: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?" (פירוט). והגרוע ביותר היה פרעה שאמר, שמות ה2: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (פירוט).   ללא יראת ה', גם התרבות המצרית המתקדמת והחכמה התדרדרה מבחינה מוסרית והגיעה עד ניסיון להשמדת עם.

האם במשלי אמנמופה יש יראת ה'? לא לגמרי ברור לי:

א. מצד אחד, ישנם משלים רבים שבהם הוא מזכיר את "האֵל", בלשון יחיד. לפי זה, שלמה מביא את דברי אמנמופה כדי לומר לתלמידו: "ראה! אפילו המצרים, שהיו בעבר מופת של כפירה והעדר יראת ה', כבר הבינו ש"יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר"!   כשתטה אזנך לדברי חכמי מצרים, תשית ליבך לדעתי ותתחזק באמונתך ובטחונך בה', להיות בה' מבטחך".

ב. מצד שני, במשלי אמנמופה נזכרים אלים מצריים רבים בשמותם (כגון Re,Aten,the Ape,the Ibis, the Moon,Khnum...) ומסתבר שהמילה "האֵל" רומזת גם היא לאליל מצרי מסויים או לפרעה שנחשב לאל (גרינץ, דעת מקרא). לפי זה,  שלמה אינו מביא את דברי אמנמופה כפי שנכתבו אלא מוסיף עליהם דברי יראת ה', כמו במשלי כב22-23: "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר, כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (פירוט) ובמשלי כג10-11: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא, כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ" (פירוט).   שלמה אומר לתלמידו: "שמע את דברי חכמי מצרים, אבל שים את ליבך לדעתי השונה מדעתם! שים לב להבדלים ביננו לבינם! אתה צריך לקיים את דברי החכמה, לא רק משיקולים תועלתיים-אנושיים אלא קודם כל מתוך יראת ה' - להיות בה' מבטחך". 

רעיון זה משתלב עם עקרון כללי בספר משלי, כפי שהסבירה ד"ר נילי סמט: "כידוע, משלי הוא חלק מעולם חכמה רחב, שהיה נחלת בתי מלוכה בישראל ומחוצה לו. הוא מכיל פתגמי חכמת חיים וחכמת ממשל, עצות מעשיות והליכות נימוסין. במבט ראשון ניתן לתהות, מה עניין כל אלה לתנ"ך. האם אין כאן רק חלק מעולם חכמה אוניברסלי? היכן חותמה של אמונת ישראל בפשט הכתובים של משלי?      אם נראה בקובץ הפתיחה של משלי את המבוא לספר, המגדיר את אופי החכמה המוצגת בו,  הרי יש כאן חידוש מהותי ביותר: הספר מצהיר על עצמו במבוא, כי אין עניינו בחכמה אינטלקטואלית כשהיא לעצמה, אלא בחכמת מוסר.      יראת ה' מטביעה את חותמה על כל דברי החכמה והעצות של משלי, בהיותה התכלית שאליה הם שואפים והמקור שממנו הם נובעים....    לשלמה המלך, כמו גם לספר משלי, מגע תרבותי הדוק עם עולם החכמה הסובב. ושניהם – שלמה האיש ומשלי הספר – מחברים חכמה זו אל מקורה ותכליתה – יראת ה'" (מגדים לג, שבט ה'תשס"א).