קוד: ביאור:משלי לא23 בתנ"ך
סוג: תוכן1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי לא23: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ
"
בזכות חריצותה ועבודתה, בעלה יכול להקדיש את זמנו לעיסוק במשפט ובהנהגת הציבור, והוא נודע ומפורסם בשערי הערים, שם הוא יושב עם הזקנים (השופטים והמנהיגים) של הארץ.
איך עוזרת אשת-החיל לבעלה להיות נודע בשערים? המפרשים ציינו שלוש דרכים:
1. ברמה הנמוכה, דרך הבגדים המכובדים שהיא תופרת, בגדי
שני ושש וארגמן שנזכרו בפסוקים הקודמים: "כי תכין לו לבושים מכובדים שיוכל על-ידיהם לקבוע את ישיבתו עם האנשים הזקנים החשובים ונשואי פנים
"
(רמ"ד ואלי פירוש ראשון, וכן רש"י ומצודות).
2. ברמה הבינונית, דרך עבודתה והצלחתה בעסקי המסחר, המאפשרים לבעלה להקדיש את זמנו ללימוד ועיסוק בצרכי הציבור: "והיא תחזיק יד בעלה שיעסוק בתורה, עד שיהיה איש גדול מצוין בשבתו עם הסנהדרין והזקנים יושבי שער
"
(מלבי"ם). ראו "הקבלות".
3. ברמה הגבוהה, דרך החכמה שהיא מלמדת אותו, כמו שנאמר בהמשך,
משלי לא26: "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ
" (פירוט). יש לה חכמה נשית ותורה נשית, המשלימות את החכמה והתורה הגבריים של בעלה ומקנות לו כישורי מנהיגות ייחודיים שבהם הוא
נודע ומתפרסם בין
זקני ארץ.
פירוש דומה נרמז בדברי רלב"ג: "בעלה הוא נודע בחכמה בשבתו עם חכמי ארץ, מצד רב ההישרה שתישרהו לקנין החכמה
"
(רלב"ג על פסוק 23). אמנם רלב"ג פירש ש"אשת חיל" היא משל, אולם הפירוש מתאים גם לאישה ממש.
אשת חיל המתוארת בפרקנו היא אישה המפרנסת את בעלה,
משלי לא11: "וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר
" (פירוט). אולם, על-פי התורה חובתו של האיש היא לפרנס את אשתו,
שמות כא10: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע
". מדוע אשת חיל מפרנסת את בעלה?
אולי משום שבעלה הוא שופט.
השער, בזמן המקרא, היה לא רק מקום הכניסה לעיר, אלא גם מקום המשפט והנהגת הציבור. הבעל יושב בשער עם הזקנים, כלומר, שופט או עוסק בצרכי הציבור.
באותו זמן, השופטים קיבלו משכורות נמוכות מאד, אם בכלל. כך ניתן ללמוד מהסוגיה הבאה: "אמר רב יהודה
אמר רב אסי: 'גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן (ומתפרנסין
הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן):
תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה; לא רצו - מוסיפין להם'.
'לא רצו'? -
אטו ברשיעי עסקינן (שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן)? אלא 'לא ספקו (למזונות), אע"פ שלא רצו (ליטול) - מוסיפין עליהן'
"
(בבלי,
כתובות קה.).
רב אסי מספר, שהדיינים שבירושלים, שנקראו "גוזרי גזירות" כי תפקידם גם לתקן תקנות ציבוריות (גזירות), היו מקבלים משכורת כוללת של 99 מנה. רב אסי מוסיף, שאם "לא רצו - מוסיפין להם
". ההבנה הראשונה בגמרא היא, שהדיינים לא רצו לדון, בגלל השכר הנמוך, ודרשו העלאה במשכורת. על כך תמהה הגמרא: "אטו ברשיעי עסקינן?!
" - וכי ברשעים אנו עוסקים, שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהם?! הייתכן שהדיינים היו כל-כך רשעים עד שדרשו לעצמם העלאה במשכורת מעבר למינימום
הנדרש כדי לחיות?! ומשיבה, שהמצב בימיהם היה הפוך - דיינים
סירבו לקבל העלאה במשכורת, למרות שהמשכורת לא הספיקה לקנות אוכל לעצמם ולמשפחתם! במצב כזה קבעו חז"ל, שיש
לחייב אותם לקבל העלאה במשכורת, על-מנת שבריאותם לא תיפגע.
אם כך, השופטים הכשרים בזמן המקרא קיבלו משכורת שהספיקה בקושי לפרנס אותם. לכן, כאשר הבעל היה שופט, האישה היתה צריכה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה.
-
בעלה של אשת חיל, אשר
משלי לא26: "
פיה פתחה בחכמה
" (פירוט), זוכה לשבת
בשער עם מנהיגי הארץ; אך אדם אויל, שאינו רוצה לקחת אישה חכמה, לא יזכה לשבת בשער,
משלי כד7: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל
חָכְמוֹת,
בַּשַּׁעַר לֹא
יִפְתַּח פִּיהוּ
" (פירוט).