חושך שבטו שונא בנו - ו"שיקום הסמכות ההורית"

קוד: חושך שבטו שונא בנו - ו"שיקום הסמכות ההורית" בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

משלי יג24 : "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר "

יש המפרשים שבטו באופן מטאפורי, כמו שמופיע "שבט פה", ואולם לדעתי הפירוש הפשוט הוא גם הכאה ואין לתמוה על כך, שהרי עד הדור הקודם לנו ממש ההכאה הייתה מקובלת.

אך גם אם לא כך הרי שהמשמעות הברורה היא שלהורים צריכה להיות סמכות חזקה ומעוררת כבוד ויראה. וכן בא בפסוקים:

שמות כ11 : " כבד את   אביך ואת אמך "

ויקרא יט3 : " איש אמו   ואביו תיראו "

יש פסוקים דומים במשלי:

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/ktuvim/mishley29.htm

http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/og.html

ואף בספרים נוספים:

דוד לא נזף באדניה ונרמז שכתוצאה מכך באה אחריתו הרעה:

מלכים א א6 : " ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום "

וכן עלי לא נזף בבניו עד שמתו:

שמואל א ג13 : " והגדתי לו כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם "

 

לעומת זאת, היום ההכאה אסורה ונראה שאף העיקרון הסמכותי נפגע.

חוקר בולט שניסה להתמודד עם בעיות אלה בימינו הוא פרופ' חיים עומר בספרו "שיקום הסמכות ההורית". הבעיה העיקרית היא שעם איסור ההכאה והפחתת הסמכות גדלה האלימות וההתנהגות הלא מרוסנת של הילדים עצמם. מי לא מכיר את התופעה בימינו, אם בצורה בלתי אמצעית ואם על-ידי אמצעי התקשורת.

מתוך תיאור הספר (ועיין ביקור לשני פרקים המצורפים בו):

"נושא הסמכות- או היעדרה של סמכות- מעורר בשנים האחרונות את עניינן של מערכות משפחתיות, חינוכיות וחברתיות. הורים ומורים רבים חשים כי הם מתקשים בביסוס סמכותם ובהשגת השפעה מספקת על ילדים ובני נוער, והיעדר הסמכות אכן מקושר בפועל לעלייה בהתנהגויות אלימות ועברייניות.

בספרו מציג פרופ' עומר את הדילמה המהותית בה נתונים הורים ומורים המבקשים לבסס את סמכותם: מודל הסמכות הישן, המבוסס על השלטת יראה והשגת ציות כפוי, אינו תואם עוד ערכים מודרניים ככבוד לפרטיותו, עצמאותו והאוטונומיה של הילד. מצד שני, דבקות מוחלטת בערכים אלו מביאה חלק מהילדים ובני הנוער לנצל לרעה את החופש הניתן להם ולפתח התנהגויות אלימות ובעייתיות הפוגעות בתפקודם ואף מסכנות אותם".

http://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95_%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8 /

(עומר מציע מספר פתרונות לשיקום הסמכות, שהעיקרית שבהם כנראה היא הפגנת נוכחות).

 

כתבתי על כך בעבר:

"בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר", כרך ג', בפרק המוקדש למושג העצמי, בעמ' 244 (בסיכום) נאמר:

" קופרסמיט מונה שלושה גורמים עיקריים בהתנהגות ההורים התורמים לתחושת ערך עצמי גבוה אצל הילד: קבלה בלתי מותנית של הילד, התייחסות של כבוד לצרכיו ולדעותיו , ועם זאת, קביעת מסגרת ברורה וקפדנית של כללים ודרישות להתנהגותו ". "

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2813_1.html

 

לדעתי אפשר לנסח את הדילמה כתחרות בין אהבה ובין יראה. החינוך המודרני פונה יותר ויותר לכיוון האהבה (ואוהב לצטט דווקא את "חנוך לנער על פי דרכו", אף שמשמעותו המקורית היא על פי=על פתח, בראשית דרכו, כמו "שחרו" שבפסוקנו). ואולם, אין להוציא לחלוטין את גורם היראה. ואף כי נכון שיחסים מבוססי אהבה הם עדיפים וככל שמרבים באהבה במילא מצטמצם הצורך ביראה.