קוד: כמה ספרים על אהבה ביהדות בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
כמה ספרים על אהבה ביהדות/ חגי הופר
לא מזמן כתבתי על הספר "אלוהים וסקס" [1], על כן עתה אני רואה לנכון להרחיב מעט על אהבה ביהדות (ועל אהבה בכלל), כפי שהנושא בא לידי ביטוי בכמה ספרים.
ראשית אפנה לספרו של נפתלי רוטנברג "בעקבות האהבה – על אהבה וזוגיות במקורות היהודיים" (כרמל 2000), ספר שיצא שוב עם הרחבות תחת השם "איילת אהבים" בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות אחרונות. אלך בעקבות תוכן העניינים בעיקר.
תחילה הוא עוסק ב"אהבה וזוגיות בספרי התנ"ך" ומזכיר גם הוא את הכפילות של הפועל יד"ע ואומר שהוא מבטא הדדיות והרמוניה. אציין כי ניתן לראות בשורש זה גם את הורדת ה"מלבושים", המטאפוריים – כדוגמת שיר השירים שיידון להלן, או הרמוזים, כדרך החיזור, עד גילוי "האמת העירומה". עוד הוא סובר שבתנ"ך יש מסר מונוגמי מול תרבות פוליגמית, ומביא כדוגמא את יצחק ש"אהב" את רבקה ורק אותה, אך למולו דומני שרוב האישים בתנ"ך היו ביחסים פוליגמיים. גם הוא (בדומה ל"אלוהים וסקס" שהזכרתי) מזכיר את השימוש האלגורי באהבה ובזוגיות למסרים דתיים ומתייחס לשיר השירים.
בהמשך, בתקופת המשנה והתלמוד, רוטנברג מתייחס לרעיון האדם-אנדרוגינוס שאומץ על-ידי היהדות מתרבות יוון, אך באופן זה מפורש כבר אקט הבריאה כזכר ונקבה. רבי עקיבא מוצג כמודל של אהבה, ודילמה מרכזית לתקופה זו היא הפרישות לבעלי מדרגה רוחנית גבוהה, כרבי עקיבא וכבן-עזאי, שנשא את בתו. יוכי ברנדס ב"הפרדס של עקיבא", שסיקרתי גם אותו, עושה מדילמה זו מטעמים.
בהמשך, בהגות היהודית בימי הביניים, שכוללת בעיקר את רב סעדיה גאון, רבנו בחיי, רבי יהודה הלוי והרמב"ם, נוצרת רציונליזציה של יחסי המין. כאן נוצר חיצוי ברור בין אהבה לבורא עולם ולתורה, אהבה מושכלת, לבין אהבת האישה, שהיא ביסודה אהבת בשרים.
פרק מיוחד מוקדש לספר "שיחות על אהבה" של יהודה בן יצחק אברבאנל, שבו שתי דמויות: פילו – המייצג את התאווה והרגש, וסופיה – המייצגת את החכמה, כששני אלה מנהלים ביניהם דיאלוג. הציר שעליו ניסוב רוב הדיאלוג הוא, שוב, הפער בין האהבה הגופנית לזו השכלית.
לבסוף, רוטנברג מתייחס לזיווג וזוגיות בפרשנות הקבלית, כשבה זוגיות, אהבה וזיווג באלוהות מתפרשים כמקור ההוויה כולה. ועוד, האהבה נתפשת כתכלית ההוויה הרוחנית.
בהערה רוטנברג מציין את ספרו של דוד ביאל "ארוס והיהודים" (שקראתי לפני שנים, אך כבר הספקתי לשכוח...), שהולך בעקבות גרשום שלום ואומר שהמיסטיקנים "ביקשו לחדש את הקשר המורכב והמשלים שבין הגוף לנפש, קשר שהיה מקובל בתרבות התנ"ך ובתרבות הרבנים..." (עמ' 190).
ספר נוסף שמתייחס לסוגיה זו עצמה בהרחבה הוא ספרו של חוקר הקבלה משה אידל "קבלה וארוס" (שוקן 2010). אידל מרחיב את הדיבור על הנוסחה הקבלית שנכנסה לסידורים רבים, המדברת על "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – הקב"ה והשכינה, מעין רוח הקודש שלו, מתפרשים כזוג המקיים ביניהם יחסים. לא סתם ליבוביץ, כשהוא נתלה ברמב"ם לדעתו, מתייחס לספרות הקבלה כאל עבודת אלילים. אכן לא ברור מה ההבדל הגדול בין תפיסה זו לבין השילוש הנוצרי, זו אף נראית מגשימה יותר, ואין לתרץ ולומר כי מדובר במשל בלבד. למעשה, גלומה פה אף תפיסה חמורה יותר, האומרת כי על-ידי מעשי בני אדם, כלומר קיום מצוות, אנו עוזרים או מכשילים את היחסים בשמיים. אפילו במיתולוגיות הקדומות, השופעות יחסים בין אלים, לא הגיעו לכזה רעיון, לפחות לא בצורה כל-כך ברורה.
אציין, כי בזאת גם מתפרשת פרשנותו של הרמב"ן על כך שאלוהים "ברך את אברהם בכל", שחז"ל פירשו – שנולדה לו בת, ורמב"ן אומר – זו בחינת "כל" ובחינת "בת", שהיא הנקודה הפנימית, שהיא בעצם כנסת ישראל.
בהמשך, אידל מספר כי אצל מספר מקובלים לאל יש גם פילגש, שמייצגת את כוחות הטומאה, כשם שלאדם הראשון הייתה לילית מלבד חווה, ואשר זו האישה הרעה המתוארת בספר משלי. כלומר, החיצוי האנושי הכה-מוכר בין האישה הטובה, הבתולה הקדושה, והאישה הרעה, הזונה הפתיינית, מקבל לבוש אלוהי גם כן. ומעניינת הגרסה לפיה המשיח נולד דווקא מכוחות הטומאה, מהאישה הרעה. גם בזוהר לשכינה יש שפחה שהיא כוחות הטומאה.
בהמשך הוא מספר מעשייה של המקובל רבי יצחק דמן עכו, על יושב קרנות אחד שרצה להתייחד עם בת המלך, והיא אמרה לו שייפגשו בבית קברות, כלומר שרק שם כולם שווים, והוא הבינה לא נכון וחיכה לה שם, עד שתשוקתו הרבה המלווה בציפייה הפכה לתשוקה כלפיי האל ונעשה צדיק גדול. כלומר, גם בקבלה נמצא הרעיון של זיכוך התאווה הגשמית לאהבת האל.
בהמשך הוא מדבר על "קוסמואירוטיות", כלומר ייחוס תכונות מיניות לכלל הדברים בעולם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקבלה. הוא מציין שיש כאן השפעה נאופלטונית, כלומר של תפיסת האצלה מעולמות עליונים לתחתונים. עיקר היחסים הוא בין המאציל לבין המואצל, כששניהם משתוקקים לאקט ההאצלה. גם הפילוסופים היהודים של ימי הביניים הושפעו מרעיונו של אריסטו, שהשווה את החומר לאישה ואת הצורה לזכר. כדאי לומר, כי אריסטו גם תיאר את כוחות העולם באופן דומה: הגרוויטציה, למשל, שלא הייתה ידועה עוד בזמנו, תוארה כ"השתוקקות" העצם לאדמה. נראה שהתמונה המדעית הוציאה הרבה מהסתכלות רומנטית, חיה, זו על המציאות. ועוד כדאי לומר – ואידל לא מתעכב על זאת – כי גם בזוהר בולטים המושגים המיניים הכלליים כגון: "דוכרא ונוקבא" (זכר ונקבה) ו"אבא ואמא" (כבחינות אלוהיות).
לבסוף, ישנו ספרו של מרדכי רוטנברג (להבדיל מנפתלי הקודם) – "היצר – הפסיכולוגיה הקבלית של מיניות ויצירתיות" (שוקן, 1999).
תחילה, רוטנברג מתייחס לספרו של ההוגה הצרפתי מישל פוקו – "תולדות המיניות I", שבו הוא טוען כי תרבות המערב מאז המאה ה-16 לא דכאה את המיניות, כפי שנהוג לחשוב, אלא פשוט משטרה אותה, ניתבה אותה לאפיקים הרצויים לה, ועל כן, קובע רוטנברג "המיניות המערבית מתנהגת כמטוטלת פרדוקסלית, המתנדנדת בין מגמת דיכוי למגמת ביטוי, והן עלולות לפגוע ברווחת האדם" (עמ' 44). רוטנברג אף טובע מונח חדש: "אגרסרטיביות", איחוד של אגרסיביות ואסרטיביות לתיאור הפרדוקס שבדבר.
מצד שני, פרויד, בשלושת מאמריו על המיניות, טוען כי דווקא הדיכוי המיני, ברמה מסוימת, תורם להתפתחות הציוויליזציה. רוטנברג כותב, כי אין ספק שפרויד בתיאוריה שלו על הליבידו הושפע ממושג היצר היהודי, אף כי הוא אינו מציין זאת במפורש (אני מצאתי הקבלות נוספות [2]).
רוטנברג עצמו מתייחס לאקט הבריאה דרך רעיון הצמצום הקבלי, וטוען כי כך נוצר "איחוד דו-סטרי רחב בין הממד הפיסי לממד הרוחני" (שם) – שני הממדים אליהם התייחסתי קודם.
בהמשך, רוטנברג משווה בין המילה "יצר" ו"יצירה" וטוען שהדמיון כאן אינו מקרי. זה רעיון ידוע. ומניסיון אישי אני יכול לאשר ולומר שבהרבה פעמים היצירה האמנותית נובעת מתוך היצרים והדחפים העמוקים הנמצאים ביוצר (אך ציינתי פעם [3] שיצר הוא אף מחשבה ואולי ארחיב על כך עוד בפעם אחרת). כך גם, ממשיך רוטנברג (וזה פחות ידוע), היחס בין "צור" – סלע, כלומר חומר, ו"צורה". ובהקשר זה הוא מציין גם את אברהם המכונה "צור חוצבתם" (ישעיה נא א). כן יש קשר למילה "ציר" (ציר מרכזי של יצירה, למשל), ו"יציר" (נברא). לבסוף, ה"צור" גם שימש לברית המילה, אצל יהושע (יהושע ה ב-ז) וכן אצל משה (שמות ד כה). קודם לכן הוא ציין שכפילות זו מצויה גם במילים ברא=יצר מול ברא=ילד, על פי הארמית – נקודה שגם אני התייחסתי אליה בעבר [4].
בהמשך, רוטנברג כותב כי האקסטזה הרוחנית והדתית, כפי שהיא מבוטאת בקבלה ובמיוחד בכתביו של המקובל אברהם אבולעפיה, היא מקבילה של אורגזמה מינית, כלומר יש כאן איחוד של חומר ורוח, בעוד "העוינות המערבית כלפי המיסטיקה האקסטטית הולידה דפוס מיניות פיסיולוגי-שתלטני" (עמ' 88), כש"יחס זה הופך את האישה באופן טבעי לאובייקט מיני" (עמ' 102). עוד הוא משווה אותה ליוגה הטנטרית ולמנטרה הקבלית של צירוף אותיות שם האל.
בהמשך, רוטנברג מציין כי במסורת היהודית ישנו קשר בין עבודה זרה ומיניות, או גילוי עריות. ועוד, החסידים מצווים לנתב את "המחשבות הזרות" שלהם לעבודת ה', בתפילה למשל. הדבר מזכיר את הסובלימציה של פרויד. והבעל שם טוב משווה בין ההתנועעות בתפילה לייחוד עם השכינה. וזה אולי מזכיר את ההעברה הפרוידיאנית. מכאן הוא דן ב"חיזור רומנטי לעומת הטרדה מינית.
בהמשך, דיון ב""הארון המיסטי" של הפלירט הרומנטי". וכאן הוא מביא מדבריי הרמב"ם, שסבר שהדמיונות הם יצר הרע, מצד אחד, אך מצד שני בכוח המדמה השתמשו גם הנביאים. כלומר, שוב, תלוי איך משתמשים באנרגיה הגולמית הזו. וגם כאן הוא מאזכר את שיר השירים והבנתו כמשל בעקבות רבי עקיבא. אציין כי, לדעתי, מלבד העובדה ששירים אלו נכתבו כשירי אהבה לכל דבר ועניין, הרי שיש ערך לייחס להם קדושה אף ככאלה, כפשוטם ולא כדרש – שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם אמרתי קודם שלדעת זה להוריד מלבושים, אוסיף ואומר עתה, כי גם פשט הוא לשון עירום, כדוגמת "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה" (שה"ש ה ג). כך גם מובא במשל העלמה המסתתרת בזוהר – משל אירוטי כשלעצמו כמובן - שהדרגה הנעלה מעבר לסוד הוא שוב הפשט (התייחסתי למשל זה לא מזמן [5]).
בהקשר זה כדאי להביא את דבריו היפים של הבעש"ט המובאים בספר (עמ' 105):
"ואם מתפלל בהתלהבות אזי יראה על המחשבה [הזרה] מה הוא אם באהבה רעה כגון ניאוף יביא אותה אל שרשה שהוא אהבת השי"ת [...] יחשוב [בלבו] הלא זה חלק מעולם האהבה [...] אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים, א"כ [אם כן] מנין לה זה [היופי], ע"כ [על כן] זה בא [לה] מכח אלוה המתפשט בה".
בהמשך רוטנברג מביא שלושה אישים חשובים בתרבות המערב: אוגוסטינוס, שהתגבר על תאוותיו והפך לנזיר, קירקגור, שביטל את אירוסיו לאהובתו רגינה, וקפקא, יהודי שהושפע מהנצרות, שביטל את אירוסיו לפליצה. זאת כדי להטעים את תרבות ההימנעות המערבית-נוצרית. בעיניי יש משהו אירוני בזה שהנצרות, שסיסמתה הגדולה היא "אלוהים הוא אהבה" (הראשונה ליוחנן 4 8, ו-16), מתייחסת לאהבה הגשמית כ"חטא שבבשר", תוצאת החטא הקדמון. מכאן רוטנברג מתייחס לפמיניזם המוחה נגד הצגת האישה כפסיבית – יחס אגרסיבי שנוצר מהחיצוי בין חומר ורוח שתואר קודם - כשמנגד לזאת ניצבת "האימא היהודייה" האקטיבית. ורוטנברג מדבר גם על "קנאת פות" תחת "קנאת הפין" הפרודיאנית.
לבסוף, רוטנברג פונה לאימוץ רעיונותיו בטיפול. ובסיום הוא מזכיר את רעיונו של הוגה אחר (מתיו ארנולד), הסובר כי ההבדל בין היהדות והנצרות ניסוב סביב שאלה הריחוק, שהיהדות שוללת ולפיה "כל ישראל ערבים זה לזה", והנצרות מאמצת, והולכת בזה בעקבות הפילוסופיה ההלניסטית. הרעיון מוכר ועם זאת ניתן להעמידו בשאלה, שהרי גם בנצרות יש הכלל "אהוב את שכנך כמוך" והוא אף מופנה לעולם כולו ולא רק לבני אותו הגזע. אך בתחום המיניות נראה שהדברים נכוחים, אם כי גם כאן יש להתייחס לנטיות נמנעות-פוריטניות גם ביהדות.
בהקשר זה יש לציין, כי א"א אורבך במאמרו הנחשב, על האסקטיות (פרישות) אצל חז"ל הקדמונים (ראו בספר "מדרש ואגדה" של יונה פרנקל, חלק ג' בהתחלה. וגם אידל מתייחס למאמר זה) סובר כי היא באה בעיקר לשם כפרת עוונות ולא כערך עצמאי, והוא הפך לכזה רק מאוחר יותר, ובכך הוא מאשר את דברי הרמב"ם בדבר הימנעות מפרישות והסבר נקיטת הצדיקים בה רק לשם איזון כללי, לפי דרך האמצע שלו.
[1] http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9_16.html
[2] http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_hoffer_psychology_3.html
[3] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2809_0.html
[4] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_27.html
[5] http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26b9_4.html