קוד: ביאור:שמואל א יח25 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמואל א יח25: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים
"
מוהר = התחייבות כספית שהחתן היה מתחייב לכלה לפני הנישואין, "כתובה".
אין חפץ למלך במוהר = גם אם אתה עני, אין לך מה לחשוש, כי המלך לא צריך התחייבות כספית, הדבר היחיד שמעניין אותו הוא שהחתן שלו יהיה איש אמיץ ויילחם בפלשתים
(בזמן התנ"ך, הכתובה לא היתה חובה אלא זכות ממונית של האישה ומשפחתה, והיא היתה רשאית לוותר עליה).
כי אם במאה ערלות פלשתים = כלומר, כדי להתחתן עם בת המלך עליך להרוג או לקחת בשבי 100 פלשתים (ראו פירושים שונים למושג "ערלות פלשתים" למטה).
להינקם מאויבי המלך = הפלשתים היו אויבים של כל עם ישראל, אבל לשאול היה "חשבון" מיוחד איתם: "היה במעשה
זה משום בזיון וגנות גדולה לפלשתים, נקמה על מעשה הבזוי שביזה גלית את
שאול מלך ישראל
" (ברוריה).
ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים = שאול לא שיקר - הוא באמת רצה "להינקם מאויבי המלך
"; החטא שלו היה, שהוא ראה בדוד את האויב העיקרי...
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: 'הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?! הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים!'"
היה אפשר לחשוב ששאול למד משהו מדבריו של שמואל, והחליט ללכת בדרכי ה' ולעסוק במלחמה באויבי ה'... אלא שלמעשה, הוא התכוון לנקום באויבו האישי, בדוד, ולא באויבי ה'.
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר 'תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים'"
2. אך ע"פ הפשט, אפשר לפרש שאין קשר בין ערלות הפלשתים לבין טקס האירושין, ומה שאמר דוד " אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים ", הכוונה "הסתכנתי והבאתי מאה ערלות פלשתים, כדי שתהיה לי הזכות לארש אותה" (ע"פ מאיר, עצור כאן חושבים).
יש חוקרים שראו בפסוק זה ראיה לכך שה" מוהר " הנזכר בפסוקנו שקול ל" אירושין ", כלומר שהמוהר הוא כסף שנותנים לכלה או לאביה בזמן הנישואין (ראו על מעמד האישה ביהדות ד). אולם ע"פ הפשט אין זו ראיה, כי בפסוק שלנו לא כתוב כלל ש"מאה ערלות פלשתים" הן המוהר, להיפך, כתוב שהמלך מוותר על המוהר ובמקום זה מבקש מדוד שיביא 100 ערלות פלשתים; הוא לא צריך חתן עשיר שייתן מוהר, אלא חתן אמיץ שיהרוג פלשתים (ע"פ נ.מ.זילבר, עצור כאן חושבים). ראו גם מוהר = כתובה.
מדוע חשב דוד שלא יוכל להתחתן עם מיכל? "הנקלה בעיניכם התחתן במלך? ואנכי איש רש ונקלה" (פסוק כג). כלום חושבים אתם כי קל יהיה לי לשאת את בת המלך? בודאי הוא ידרוש ממני הרבה כסף וידי לא תשיג לתת מוהר רב, כי עני אני. האב היה משיא את בתו כמנהג הקיים במקרא, החתן היה חייב לשלם מוהר, כסף שהיה החתן נותן לאבי הכלה כתנאי לנישואין (בראשית לד יב; שמות כב טז).... אין המלך חפץ במוהר, אלא במאה ערלות פלשתים, כלומר שיכה מאה פלשתים, ויכרת מהם את ערלותיהם..." (ברוריה).
2. אך ניתן לפרש, שבדרך כלל המוהר היה ניתן דווקא לכלה: "את המתנה המצופה, שניתנה במהירות, קיבלה לדעתנו הכלה... מיכל אוהבת את דוד (שם, כ')
למרות שהיא מתוודעת אליו כאיש עני, ומוותרת כמובן על המוהר. דוד חושש רק
מסירוב של המלך, מפני שדוד הוא "איש רש ונקלה" ואינו יכול לתת מתנה רבת-ערך
לביתו. אך שאול שרוצה לחסל את דוד אומר "אין-חפץ למלך
במוהר" – היינו שהמלך אינו חפץ בחתן עשיר שיכול להעשיר את בתו במתנות
גדולות – אלא בחתן אמיץ, ומנסה אותו בכך שיצטיין וישיג "מאה עורלות
פלשתים".
" (הרב הושע יעקבי). הסבר זה מתאים לפירושנו
מוהר = כתובה: הכתובה כמובן נועדה לכלה, אלא שבדרך-כלל האב דואג
לבתו ומשתדל להשיא אותה לחתן שייתן לה כתובה גדולה, ובמקרה זה שאול אומר שבתו אינה צריכה חתן עשיר אלא חתן אמיץ.
3. וייתכן שהדבר תלוי בגיל: בדרך-כלל הכלה מקבלת את המוהר, אך במקרה זה מיכל היתה קטנה, ולכן אביה היה אחראי על המוהר (נ.מ.זילבר, עצור כאן חושבים).
1. ייתכן שהכוונה ל-100 פלשתים. ההבדל הגופני העיקרי בין
הפלשתים לבין בני ישראל היה הערלה, לכן הפלשתים נקראו בכמה מקומות "ערלים
". לכן, כששאול אומר לדוד להביא "מאה ערלות פלשתים
", הוא מתכוון שיביא 100 פלשתים שיש להם ערלה. זו דרך ציורית להגיד לדוד שהוא צריך לקחת בשבי או להרוג 100 פלשתים. כמו שבמערב הפרוע היו אומרים ש"השריף ייתן 10000 דולר למי שיביא את
ראשו של השודד", כשהכוונה היא להביא את השודד כולו, חי או מת.
2. ייתכן שהכוונה ל-100 איברי מין של פלשתים. דוד היה צריך להרוג 100 פלשתים ולהביא את איבר המין שלהם, כהוכחה שהרג אותם, או כדי לבזות אותם, או כדי לבטא את התקוה שלא
תהיה להם המשכיות. הדבר היה מנהג מקובל במזרח הקדום: "כבר אז נהוג היה להוכיח הרג של חיילי האויב בהבאת חלק
כרות מגופם. בדרך
כלל נדרש היה להביא איבר הקיים כאיבר יחיד בגוף וזאת כדי שלא "יזייפו"
בכמות ההרוגים על ידי הבאת מספר איברים כרותים מגופת הרוג אחד. איבר המין
היה איבר מועדף מכיוון שהוא איבר קטן וקל לכריתה וניתן לשאתו בקלות לצורך
הבאתו והצגתו להוכחת ההרג. משמעות נוספת לכריתת איבר המין היא ניתוק שושלת
החיים של משפחת האויב, אקט שהוא יותר סמלי לצורך הכחדת האויב לעתיד לבוא.
עניין ההשפלה למנוצח במלחמות בעולם הקדום היה סירוס או כריתת איבר המין
כולו, להוכחת שליטתו ועליונותו של המנצח על אויביו שאיבדו את גבריותם. גם
המצרים הקדמונים - בשנת 1300 לפנה"ס לקחו, כמזכרת ניצחון, זוגות אשכים
מלוחמים מובסים.
"
(ויקיפדיה, ערך סירוס).
3. וייתכן שהכוונה ל-100 ערלות ממש. דוד היה צריך להרוג 100 פלשתים ולכרות את ערלתם. בעם ישראל, ערלה נחשבת לפגם, וכריתת הערלה מסמלת תיקון של הפגם; מטרת המלחמה היא לתקן את האויב ולא רק להרגו.
ואפשר לפרש, על-דרך הדרש, ששאול חשב על תגובת התקשורת העולמית: כשהורגים יהודים, לאף אחד לא אכפת, אבל כשיהודים הורגים גויים, כל העולם מזדעזע. לכן שאול יעץ לדוד, שקודם יכרות את ערלותיהם של הפלשתים ובכך יגייר אותם, ורק אחר-כך יהרוג אותם... כמו שעשו שמעון ולוי לאנשי שכם (ע"פ "חיוכה של תורה" על בראשית)