קוד: ביאור:במדבר כד3 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
בלעם היה קוסם שכיר. היו לו קשרים מסויימים עם עולמות רוחניים, והוא ניצל אותם כדי לקלל ולברך לכל המרבה במחיר.
אבל כשניסה לקלל את עם ישראל, הוא נכשל פעם אחר פעם, הוא ראה שהקסמים שלו לא פועלים עליהם. ואחרי הכישלון השני, משהו השתנה אצלו:
במדבר כד1: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאֶת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו
"
בלעם סוף-סוף פקח את עיניו והתחיל לחשוב בהגיון. הוא הבין שה' רוצה לברך את ישראל. עד עכשיו הוא ניסה לעשות קסמים ("נחשים") כדי לגרום לה' לקלל את ישראל, ועכשיו הוא החליט להפסיק את הקסמים, לפקוח עיניים ולהסתכל לכיוון המדבר, לראות את עם ישראל בלי דעות קדומות:
במדבר כד2: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים
"
בלעם ראה את עם ישראל חונה במדבר, כל שבט במחנה שלו, והם ממש לא מפחידים ומסוכנים כמו שבלק אמר - הם לא רוצים לפגוע באף אחד, הם רק רוצים לשכון בשלוה בשבטיהם. הוא מנקה את ליבו ממחשבות רעות, ופתאום - לראשונה - שורה עליו רוח אלהים, רוח נבואה אמיתית, לא רוח של כישוף וקללה:
במדבר כד3: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן
"
שתום = סתום; הוא קורא לעצמו "הגבר שתום העין", האיש שעיניו היו עצומות וסתומות. הוא מודה שעד עכשיו לא ראה את עם ישראל באמת - הוא רק שמע את דברי השנאה שהאויבים שלהם אומרים עליהם. רק עכשיו הוא פקח את עיניו:
במדבר כד4: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם
"
רק עכשיו הוא התחיל לשמוע את דבר ה' באמת, ולראות את החזונות הנבואיים באמת. הוא נפל מהדעות הקדומות שלו, ועיניו נפקחו.
ובעזרת ה', כל הגויים ששומעים דברים רעים על עם ישראל בתקשורת יפקחו את עיניהם ויראו את עם ישראל כמו שהוא באמת, וה' יהפוך לנו את הקללה לברכה.
1. רש"י פירש "אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת עונותיהם
תחול... כתרגומו...
וישא בלעם את עיניו - בקש להכניס בהם עין רעה
"
(רש"י), והוא כנראה מתכוון לאחת הגירסאות של התרגום הארמי לפסוק "ושוי למדברא, דעבדו ביה בני ישראל עגלא, אנפוהי
": המדבר מסמל את חטא העגל, ואולי גם עוונות נוספים של בני ישראל, כמו שנאמר ב
דברים ט7: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֶת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ
בַּמִּדְבָּר
". בלעם פונה אל המדבר כדי להזכיר את העוונות של בני ישראל, הוא מנסה להסתכל עליהם ב"עין רעה" המדגישה את הפגמים, ומתוך כך לגרום לה' לקלל אותם.
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (פירוט). ובפסוק שלנו לא נזכרו שום עוונות או זכויות, נזכר רק "מדבר" נייטרלי. ולכן פירשנו שבלעם פנה אל המדבר כדי להתנקות מדעות קדומות ולראות את עם ישראל כפי שהוא באמת.
2. בדומה לכך פירש רמב"ן: "שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם, כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר ותהי עליו רוח אלהים, כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים
"
(רמב"ן; הוא מביא גם את פירוש רש"י וחולק עליו). בלעם ניקה את עצמו מדעות קדומות, ולכן זכה לנבואה.
1. "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין
" - כל שבט מסתפק בשטח שלו ואינו מנסה לחדור לתחומו של שבט אחר.
2. "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו
" - גם בתוך השבט, כל אדם הוא צנוע ואינו מנסה אפילו להסתכל לתוך אוהלו של חברו.
כך גם עם ישראל כולו, מסתפק בנחלה שלו ואינו רוצה לקחת נחלה של עמים אחרים, ולכן אין סיבה לחשוש מפניו ולקלל אותו, בניגוד לדברי השטנה של בלק. ולכן "
ותהי עליו רוח אלהים - עלה בלבו שלא יקללם
"
(רש"י)
עוד על הקשר בין צניעות לבין ירושת הארץ, ראו בלעם בא לתל אביב / שירה לייבוביץ' שמידט, "שבת שלום" פרשת בלק ה'תשס"ד.
1. פירשנו כמו בלשון ימינו, שתום העין = סתום העין. לפי זה בלעם העיד על עצמו שעיניו היו סתומות ועצומות עד כה, בגלל הדעות הקדומות שלו, ורק עכשיו נפקחו עיניו והוא נעשה גלוי עיניים.
2. ויש שפירשו להיפך, שתום העין = פקוח העין; גם כאן ניתן לפרש באותו אופן - "האיש שנפקחו עיניו".
"בנו בער - כמו למעינו מים, ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם: בלק בנו צפור אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה. שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח. ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב. ורבותינו אמרו: לפי שאמר "ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה", אמר בלבו "מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו?", ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין ולא אמר שתום העינים למדנו שסומא באחת מעיניו היה" (רש"י)
"
שתם העין - לא מצאו מוצא למלה הזאת מן המקרא, ואונקלוס אמר
דשפיר חזי כמו פתוח העין, לשון חכמים (ע"ז סט) כדי שישתום ויסתום, כלומר שיפתח הנקב. ואולי היא מלה מורכבת מן שיתי אותותי אלה (שמות י א) שתוי מה, הגבר שישיג לכל מה שישית עינו
"
(רמב"ן)
"
נפל וגלוי עינים - פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב; ומדרשו: כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו
"
(רש"י).
"ואמר (שם)
אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי. והנה, הם יראו באל שדי, והוא יחזה במחזה של שדי. והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, וע"כ קרא עצמו "גלוי עינים", שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מלכים ב ו כ) ה' פקח את עיני וגו'. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כב לא) ויגל ה' את עיני בלעם. ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה לט) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם, אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר "נאום שומע אמרי אל", משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט) "מדבר אליו" ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר "ויודע דעת עליון", משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח) "ואתה פה עמוד עמדי" ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל, שנאמר "נופל וגלוי עינים". משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו". וביאור ענין הברייתא הזו מפני שאמר הכתוב (שם לד י) לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו ג) ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' (לעיל יב ו) אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כענין שנאמר (שמות לג יג) הודיעני נא את דרכיך ואדעך שלא אמר הכתוב "אשר ידע את השם פנים אל פנים" אבל אמר "אשר ידעו", כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו, וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו. ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל, שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל, ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם, כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו באיזה ענין באיזה מצוה יצונו אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור, והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר, ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו כי לא היה אליו עת קבוע לדבור אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו, כמו שאמר (לעיל ט ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה', וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו, אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה, אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז) ובמסכת סנהדרין (קה) שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם, וכן ענין העמידה מעלה למשה והנפילה בבלעם פחיתות, שלא יסבול נבואה כענין שנאמר (דברים ה כב כד) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו' קרב אתה ושמע, ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן, והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (לעיל כג ח) וכל הענין ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו, וזה מה שהזכרתי כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר "נאם שומע אמרי אל". וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ א) ואין לי להאריך, והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו. וכן אמרו בויקרא רבה (א יג) "אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור, היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר ויקרא אל משה". וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו
"
(רמב"ן)