שני גויים בבטנך

קוד: ביאור:בראשית כה23 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: מחברים שונים

אל:

גורלם של העם הישראלי והעם האדומי נחזה עוד לפני שנולדו, בנבואה שקיבלה רבקה אמנו כשהיתה בהריון. היא הרגישה שהתינוק מתרוצץ בקרבה באופן מוגזם,  הבינה שיש בכך מסר, והלכה לשאול את ה' מהו המסר:

בראשית כה23: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ 'שְׁנֵי [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"

א. שני גויים בבטנך,  ושני לאומים ממעייך ייפרדו

המסר הראשון הוא, שיש בבטנך שני תינוקות ולא אחד.

מעבר לכך, כל אחד מהתינוקות מייצג גוי, עם בעל אופי ייחודי. המילה גוים כתובה גיים, מלשון גאוה, כדי לרמוז שלכל אחד משני הגויים תהיה גאוה לאומית (ראו גם רש"י).

מעבר לכך, יש בבטנך שני לאומים, וממעייך ייפרדו - מרגע שייצאו ממעייך הם ייפרדו וילכו בדרכים שונות (רש"י), ולכן כבר עכשיו כל אחד "מושך" לכיוון שלו, ולכן את מרגישה התרוצצות מיוחדת. על משמעות המילה "לאום" ראו גם בספר משלי: מונע בר יקבוהו לאום.

חז"ל הסבירו את האופי השונה של שני התינוקות: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה... יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים - עשו מפרכס לצאת" (רש"י על פסוק 22). לפני שקיבלה את הנבואה, חשבה רבקה שיש לה תינוק אחד שהוא "פוסח על שתי הסעיפים", גם לומד תורה וגם עובד אלילים, וזה ממש זיעזע אותה ולכן הלכה לדרוש את ה'; אבל כששמעה "שני גויים בבטנך" נרגעה - שני גויים עדיפים על יהודי אחד צבוע...

המילה "גויים" כתובה "גיים", ועל-פי המדרש יש לקרוא "שני גאים". ויש קשר בין גוי לבין גאוה, שהרי לכל עם תודעה פרטית, גאוה לאומית, פטריוטיזם, וזהו האגו שלהם. כל המילים האלה מקורן אחד, והצליל הבולט שהם הוא ה- ג ', שמבטא גובה בכלל (חגי הופר).

ב. ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר

המסר השני הוא, ששני העמים הללו לא יחיו בשלום, אלא בכל פעם עם אחד יהיה אמיץ וחזק יותר מהעם האחר, וישעבד אותו. ההתרוצצות שאת מרגישה בקרבך נובעת גם מהמאבק שבין שני התינוקות, שמסמל את המאבק בין שני העמים (ע"פ רמב"ן).

מכיוון שהמילה את לא מופיעה, ניתן לפרש בשתי דרכים (ראו מושא לפני נושא או להיפך):
1. הנושא מופיע לפני המושא, והנבואה היא ש"הרב (הבכור) יעבוד את הצעיר";
2. המושא מופיע לפני הנושא, והנבואה היא ש"את הרב יעבוד הצעיר".
אם כך, הנבואה לא מגלה מי ישלוט במי, אלא רק שתמיד אחד משני העמים יעבוד את העם השני; אף פעם לא יהיה ביניהם שיוויון: "לא ישוו בגדולה; כשזה קם זה נופל. וכך הוא אומר אמלאה החרבה (יחזקאל כו2) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים." (רש"י).

המאבק הנצחי בין יעקב לעשו הוא גם משל למאבק הנצחי שבכל אדם ואדם - בין חומר לרוח, בין יצר טוב ליצר רע, בין נפש אלהית לנפש בהמית: "אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ, כי... כמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות, האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו" (תניא חלק א ט),   "נפש האלוהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות, שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא, ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש... ואז אתכפיא סטרא אחרא... אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני..." (תניא חלק א יג).ראו גם: עיר קטנה כמשל.

תגובות