קוד: ביאור:דברים יז19 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
דברים יז19: "וְהָיְתָה
עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד
לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה
הַזֹּאת, וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם
"
בעמים אחרים, המלך היה המחוקק, מלכים בכל האיזור התפארו בחוקים שקבעו. כך, למשל, במסופוטמיה, המלך הוא מקור החוק. המלך חמורבי חוזר ומכנה את חוקיו "דבריי שחקקתי על מצבתי", וכך גם המלך ליפית-אישתר.
אפילו באתונה הדמוקרטית לא היתה הפרדה בין המחוקק למבצע - אסיפת העם היתה גם המחוקקת וגם המבצעת.
אולם בישראל המצב שונה. המחוקק הוא ה', שנתן את התורה; וישנה הפרדה ברורה בינו לבין המלך. המלך צריך לכתוב לו עותק של התורה, כך שתהיה עמו תמיד, ויוכל ללמוד בה כל ימי חייו; תפקידו של המלך הוא לשמור את דברי התורה ולבצע אותם - ואין לו כל סמכות לחוקק חוקים חדשים. כך נאמר גם כמה פעמים בקשר לשלמה המלך:
וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מצותיו וּמִשְׁפָּטָיו ועדותיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם".
וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי ומצותי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ",
וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֵת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנַי".
ואכן, מלכי ישראל הכשרים מעולם לא חוקקו חוקים חדשים. המקרה היחיד שמתקרב לכך הוא התקנה של דוד לגבי חלוקת השלל,
שמואל א ל24-25: "וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה? כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ! וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה, וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה
"; אולם גם זו
לא היתה תקנה חדשה, אלא שיחזור של תקנה מימי אברהם אבינו ומשה רבנו.
אם כך, התורה היא כנראה המקור העתיק ביותר לרעיון הפרדת הרשויות.
דווקא במדינת ישראל, אין הפרדה ראויה בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת! רוב השרים הם חברי כנסת, ו"כפל התפקידים פוגע פגיעה ניכרת בתפקודה של הכנסת ובמעמדה.
בעבר, כפל התפקידים לא היווה בעיה, משום שהממשלות נטו להיות קטנות (עד 16
שרים), אולם מאז ממשלות האחדות של שנות השמונים, תפחו הממשלות לממדים
גדולים מאוד. ההיבט החשוב ביותר של כפל התפקידים ש'החוק הנורווגי' מאפשר
הוא פיקוח על הרשות המבצעת – תפקידה המרכזי של הרשות המחוקקת נפגע פגיעה
אנושה כששליש מחברי הרשות המחוקקת חברים גם ברשות המבצעת. בהיעדר פיקוח
ראוי, הן הרשות המבצעת הן הרשות המחוקקת יוצאות נפסדות
"
(החוק הנורווגי – אמצעי לחיזוק הכנסת / הילה
אלראי–שמיס, המכון הישראלי לדמוקרטיה). כך, למשל, יכול ראש הממשלה לכפות על שרים בממשלתו להצביע בעד או נגד חוק מסויים העולה לדיון בכנסת, כאשר הוא מאיים עליהם, שאם לא יצביעו כמותו - יפטר אותם!
כדי למנוע התערבות מסוג זה, ראוי לחוקק בישראל את "החוק הנורווגי" (חוק הקיים בנורווגיה, שוודיה, לוקסמבורג, הולנד, סלובקיה, שווייץ וצרפת), הקובע ששר לא יכול להיות גם חבר-כנסת. ח"כ הרוצה להיות שר יצטרך להתפטר מהכנסת. "יתרונותיו של 'החוק הנורווגי' רבים:
"
השרים יכולים להשקיע את כל זמנם ומרצם בעבודת משרדם ואין הם נאלצים לתמרן בין תפקידם בממשלה לתפקידם בכנסת. היום, בשל אילוצים, פעמים רבות שרים נעדרים מן המליאה, או לחלופין זונחים את עבודתם המיניסטריאלית כדי להשתתף בהצבעה חשובה. פעמים רבות הציבור הישראלי צופה במליאה ריקה, והדבר יוצר תדמית שלילית של הכנסת; או שנוצרת הרגשה בציבור שהעבודה המיניסטריאלית אינה מוגמרת ואינה עונה על ציפיותיו."
'החוק הנורווגי' מחזק את יכולות הבקרה והפיקוח של הכנסת על תפקוד הממשלה, משום שהוא מבטל את ניגוד האינטרסים המתקיים היום בין בקרה על הממשלה ובין החברות בה."
החוק משפר את עבודתן של ועדות הכנסת, הואיל והיום שרים וסגני שרים אינם חברים בוועדות, ורק כ-2/3 מחברי הכנסת נושאים בנטל הנוכחות והעבודה בוועדות. 'החוק הנורווגי', אם ייושם, יעמיד לרשות הוועדות 120 חברים. הדבר חשוב ביתר שאת באור העובדה שישראל היא אחת המדינות היחידות שאינן דורשות קוורום[6] בוועדות, לא לדיון ולא להצבעה. בשל ההיעדר של דרישת קוורום, ובשל חברותם של רוב חברי הכנסת בוועדות רבות, הנוכחות הממוצעת בישיבות דלילה למדי.[7]" (שם).
ע"פ ד"ר אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא, פרק יא.
פסוקים נוספים מלמדים, שלמנהיגים ישנה חובה מיוחדת לעסוק בתורה
"והיתה עמו - התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר. ועל דרך האמת: והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג)" (רמב"ן)
" לז.
והיתה עמו. מכאן אמרו (סנהדרין כא), המלך יוצא למלחמה והיא עמו, יושב בדין והיא אצלו, מיסב והיא כנגדו (שנאמר והיתה עמו).
וקרא בו כל ימי חייו. ימי חייו - הימים, כל ימי חייו - הלילות.
לח.
למען ילמד ליראה את ה' א-להיו. מלמד (שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביא לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה,מעשה מביא לידי יראה.) [שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביא לידי שמירה שמירה מביא לידי מעשה]. לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה. יכול ישוה לו בדברים אחרים? ת"ל לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה [ לעשותם, לבלתי רום לבבו מאחיו ]. לדברי תורה שוה לו, ואין שוה לו לדברים אחרים.
מכאן אמרו, (סנהדרין כ) "מלך פורץ לעשות לו דרך, ואין ממחים בידו; להרחיב לו אסרטיאות, ואין ממחים בידו". (סנהדרין כ וש"נ) דרך המלך אין לו שיעור, וכל העם בוזזים ונותנים לפניו, והוא נוטל חלק בראש.
לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל (הקדש) [הקודם].
ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל." (ספרי)
לז.
והיתה עמו. מוסב על התורה. וקרא בו. מוסב על הספר. שבמעמדות שא"א שיקרא בו בספר, כמו בעת מלחמה ודין ואכילה, בכ"ז יהיה הספר עמו, והתורה עצמה. ר"ל עניניה לא ימושו מזכרונו, שזה מרמז במ"ש " והיתה " בלשון נקבה, על למודי התורה.
ושיהיה גם הספר עמו, מרמז במלת עמו. שהתורה ולמודיו הם בלבו, לא עמו.
ובעתות הפנאי - וקרא בו בספר, וזה יהיה כל ימי חייו. ר"ל, משך זמנו בתבל.
וכבר בארתי בפי' ראה קעד ע"ש, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך. איך ממלת " כל ימי ", מבואר גם בלילות.
לח.
למען ילמד ליראה את ה'. מבואר שיראת ה' נסבבת מלמוד התורה, שעל ידה יודע לו גדולתו של יוצר בראשית, וטובו וחסדו והשגחתו עליו, וישוה ה' לנגדו תמיד. ועי"כ יירא מהמלך הגדול, הצופה עליו תמיד ורואה במעשיו. וז"ש בסנהדרין כב "אותה שנכנסת ויוצאת עמו, עושה כמין קמיע, ותולה בזרועו. שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ".
וזה מביא לידי יראה מה' העומד נגדו תמיד. וכמו שכתבתי בפג€™ עקב על פסוק מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה. ויראה זו מביא לידי שמירה, שישמר מעבור על מצות לא תעשה מיראת ה'. ומן השמירה בא לידי עשיה של מצות עשה, כמ"ש " ליראה ", "לשמור ", "לעשותם ".
ומפרש מ"ש לבלתי רום לבבו מאחיו, היינו שבעניני שמירת התורה לא ירום לבבו, והוא שוה בזה ככל אחיו, ואין הבדל בזה בין המלך ויתר אחיו. ודוק מינה, שרק בעניני שמירת חוקי התורה הוא שוה לאחיו, אבל בענינים שהם מחוקי המלוכה - ירום לבבו מאחיו, שפורץ לו דרך וכו'. וכן ביתר משפטי המלוכה שמשונים מדיני התורה.
וזה שסיים " לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקודם" (כצ"ל), דהיינו בדברים שנאמר קודם לכן (מ"ש "מכאן אמרו מלך פורץ וכו'ג€�), אינו שוה לאחיו. וז"ש ולבלתי סור מן המצוה, ר"ל בזה לא ירום לבבו מאחיו, שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל, בזה שוה לכל אדם.
ובגי' הגר"א " לבלתי סור מן המצוה - אפי' מצוה קלה של נביא"
ימין ושמאל. אפי' אומר על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל ימין.