קוד: ביאור:שמות יב13 בתנ"ך
סוג: התאמה1
מאת: אראל
אל:
שמות יב12-13: "
וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה; וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם,
וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ;
וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם
"
בתשע מכות מצרים הראשונות, ה' הפלה והבדיל בין המצרים לבין בני ישראל; המצרים סבלו מהמכות ובנ"י לא, כמו שנאמר למשל במכת הערוב,
שמות ח18: "
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב - לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ
". גם במכות נוספות, בני-ישראל לא נדרשו לעשות שום פעולה כדי להינצל.
אך לפני המכה העשירית - מכת בכורות - נדרשו בני ישראל לשים את דם קרבן הפסח על פתח בתיהם כדי להינצל,
שמות יב23: "
וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם,
וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח,
וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף
" (
פירוט).
מדוע ה' לא יכל להפלות בין ישראל למצרים גם במכת בכורות, כפי שעשה בכל שאר המכות? מדוע דווקא במכת בכורות היו בני-ישראל צריכים לשים דם על פתחי בתיהם כדי להינצל מהמכה?
ע"פ חז"ל (ב"הגדה של פסח"), הביטוי שנזכר בדברי ה',
אני ה' , משמעו "אני ולא מלאך", כלומר - מכת בכורות היתה ע"י ה' לבדו, ללא כל מלאך או כוח אחר. לפי זה,
המשחית שנזכר כאן אינו מלאך אלא משחיתים אנושיים - המצריים!
(אברבנאל) . המצריים ודאי האשימו את בני ישראל במכת בכורות, ורצו ללכת ולטבוח בהם, כפי שעשו שונאי ישראל בכל העולם, בכל פעם שה' הביא עליהם צרות ומגפות ("המשחית" נזכר גם בשמואל א יג - שם הכוונה ליחידה מיוחדת בצבא הפלשתי שנשלחה להשחית את ארץ ישראל:
שמואֶל א יג17: "
וַיֵּצֵא
הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים..,
",
שמואל א יד15: "
וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב
וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה...
"; גם הפועל
נגף נזכר בקשר לפעילות אנושית - למשל בשמואל א ד-ז, ובשמות כא).
בני ישראל בוודאי פחדו, שאם המצרים יראו את הדם על פתחי בתיהם, הם יאשימו אותם בכך ששחטו את השה, שהיה האליל שלהם, וייכנסו אל בתיהם כדי להשחית ולהרוג אותם (כמו ב
שמות ח22: "
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה 'לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!'
").
ה' דאג מראש להרגיע את בני ישראל, והבטיח להם שהמצרים לא יוכלו להזיק להם:
והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ..." (ובדברי משה "
ועבר ה' לנגוף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות") = רק ה' יראה את הדם, המצרים לא יראו אותו כי יהיו עסוקים בבכוריהם שמתו;
ופסחתי עליכם" (ובדברי משה "
ופסח ה' על הפתח") = ה' יפסח - יפסע ויעבור בבתי בני ישראל כדי לשמור עליהם (ראו פסח = צעד כדי להציל);
ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים" (ובדברי משה "
ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף") - ה' לא ייתן למצרים המוכים להיכנס אל בתיהם של בני ישראל ולהשחית אותם.
השחיטה של אלילי מצרים בפומבי, והתזת דמם על פתחי הבתים, היתה ניסיון גדול לבטחונם של בני ישראל בה'; ובני ישראל עמדו בו בכבוד (ראו גם "כשהעם פוחד - הזקנים צריכים לתת דוגמה").
לסיכום: הדם לא היה תנאי להצלת בני ישראל ממכת הבכורות; מכת הבכורות נעשתה ע"י ה' בעצמו ולא ע"י מלאך משחית; ה' הציל את בני ישראל - לא ממכת הבכורות, אלא מהמצרים, שהיו עלולים להרוג אותם אילו היו רואים את הדם של אליליהם על פתחי הבתים. הדם היה מבחן האמונה של ישראל.