קוד: ביאור:שמות יב21 בתנ"ך
סוג: התאמה2
מאת: אראל
אל:
שמות יב21: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח!
"
ומשה קרא לכל הזקנים (המנהיגים)
של ישראל, ואמר להם: אתם, המנהיגים,
מישכו אחריכם את כל העם, תנו להם דוגמה אישית והתחילו לקיים את מצוות הפסח:
קחו לכם שה
מהצאן שלכם, שה אחד לכל
משפחה,
ושחטו אותו בחג
הפסח!
הקבלות
בקריאה ראשונה נראה, שבפסוקים 21-28 משה מקיים את מצוות ה' מתחילת הפרק,
שמות יב1-3: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר... דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לַבָּיִת אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת
".
אולם, בקריאה שניה מתגלים הבדלים רבים בין שתי הפרשיות:
א. בפסוק 21 מדבר רק משה; בפסוק 2 הציווי הוא למשה וגם לאהרן.
ב. בפסוק 21 משה מדבר רק אל זקני ישראל (המועצה הראשית של העם, הסנהדרין); בפסוק 3 הציווי הוא לדבר אל כל עדת ישראל.
ג. משה לא מפרט את זמן לקיחת הפסח (בעשור לחודש - פסוק 3) ואת זמן שחיטתו (בארבעה-עשר לחודש, בין הערבים - פסוק 6).
ד. משה לא מפרט את דיני ה"מניין" (במכסת נפשות - פסוק 4).
ה. בפסוק 22 משה מציין שצריך להזות את הדם על המזוזות והמשקוף, כמו בפסוק 7, אבל משה מוסיף שיש להשתמש באגודת אזוב.
ו. בפסוק 22 משה מוסיף שאסור לצאת איש מפתח ביתו עד בוקר.
ז. משה לא מפרט את דיני אכילת בשר הפסח - על מצות ומרורים (פסוק 8), צלי אש (פסוק 9), בלי שאריות (פסוק 10), בחיפזון (פסוק 11) .
ח. משה לא מפרט את דיני חג המצות - איסור עשיית מלאכה, מצוות אכילת מצות, ואיסור אכילת חמץ.
ולמרות זאת, בפסוק 28 נאמר שכל בני ישראל קיימו את המצוה, למרות שהיא נאמרה לזקנים בלבד!
המפרשים הציעו כמה הסברים להבדלים אלה:
1. משה אמר לעם את כל דברי ה', אך רק חלק מדבריו של משה נכתבו: "הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב
"
(רמב"ן). אך לפי פירוש זה לא ברור:כאשר צוה ה' את משה כן עשו
. אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל...
2. משה לא אמר לעם את כל דברי ה', אלא רק חלק מהם: "והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, אעפ"י שכבר נצטווה על זה בפרשה שלמעלה... ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק כשיצאו פירש להם (בפרק י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה...
"
(שד"ל). אך לפי פירוש זה לא ברור:
3. בעבר פירשתי
(במאמר על
מבנה הפרק), שמשה ואהרן חילקו ביניהם את החוקים שה' אמר להם, כך שמשה ימסור לעם את החוקים הקשורים לשחיטת הפסח, ואהרן ימסור לעם את שאר החוקים. התורה מתארת בפירוט את דברי משה ולא את דברי אהרן, כי
נבואת משה היא נבואה "תלת-מימדית" ונבואת אהרן היא נבואה "דו-מימדית", כלומר - בדברי משה יש חידושים בעלי-משמעות, שעוזרים להבין טוב יותר את משמעות המצוה; ובדברי אהרן אין חידושים אלא רק העברה פשוטה של דברי ה'. התורה מדגישה בסוף הקטע,
שמות יב28: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ
" - בני ישראל עשו גם את המצוות שנמסרו ע"י משה וגם את אלה שנמסרו ע"י אהרן. אך לפי פירוש זה לא ברור:
אגודת אזוב", "
לא תצאו איש מפתח ביתו")?
4. משה ואהרן אכן אמרו לעם את כל דברי ה' מייד לאחר שנצטוו, ודבריהם אלה לא נכתבו כלל, כמו שלא נכתב בכל שאר התורה שמשה אמר לעם את דברי ה', כי זה מובן מאליו. מספר ימים לאחר מכן, קרא משה לזקני ישראל ואמר להם את הפרשה השניה בפרק - לא כדי ללמד אותם את דיני שחיטת הפסח (שנאמרו כבר בפרשה הקודמת), אלא כדי לזרז אותם, שיתנו דוגמה אישית וישחטו את הפסח בפומבי (ע"פ אברבנאל).
כי השה שנצטוו בני ישראל לשחוט בפסח היה אליל מצרי, ומשה חשב שבני ישראל יחששו לשחוט אותו מחשש שמא המצרים יהרגו אותם, כמו שכתוב גם ב
שמות ח22: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה 'לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!'
". לכן קרא משה אל זקני ישראל, ואמר להם שיעשו דווקא את העבודות המסוכנות ביותר בגלוי ובפומבי, כך שבני ישראל יראו אותם וילמדו מהם, ולא יפחדו מהמצרים. וזו משמעות המילה
משכו - אתם צריכים למשוך אחריכם את כל העם (כמו ב
שופטים ד6: "לֵךְ
וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ
",
שופטים ד7: "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא
").
העבודות מפורטות בסדר עולה, מהקלה אל והמסוכנת יותר:
קחו לכם צאן למשפחותיכם- כל אחד מהזקנים צריך לקחת שה מהצאן הפרטי שלו - משימה קלה יחסית.
ושחטו הפסח- השחיטה עצמה כמובן מסוכנת יותר.
ולקחתם אגודת אזוב- האיזוב הוא צמח ריחני, שריחו נודף ומגיע לבתיהם של השכנים המצריים - ויש סכנה שהם יבואו לראות מה קורה ויראו שהאליל שלהם נשחט.
וטבלתם בדם אשר בסף; והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, מן הדם אשר בסף- דם השחיטה נשאר על פתח הבית במשך זמן רב, וכל מצרי שעובר שם יכול לראות אותו ולדעת ששם שחטו אליל מצרי.
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו - עד בוקר- והמשימה המפחידה ביותר היא להישאר, במשך לילה שלם, בתוך בית המסומן בדם של אליל מצרי שחוט.
וכדי להרגיע אותם, שלא יפחדו מהמצרים, משה חוזר על דברי ה' ב
שמות יב12: "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה; וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'
" (פירוט), ואומר להם,
שמות יב23: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף
" (פירוט).
גם בהמשך דבריו, מדגיש משה רק את עבודת השחיטה של קרבן הפסח, המסמלת את בטחונם של בני ישראל בה', ואת הצלתם מידי המצרים: "ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם. והיה כי תבואו אל הארץ, אשר ייתן ה' לכם - כאשר דיבר; ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם 'מה העבודה הזאת לכם?!' ואמרתם
'זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנוגפו את מצרים, ואת בתינו הציל...
".
כששמעו בני ישראל את דברי משה אל הזקנים, השתחוו לו לאות הכנעה: "וייקוד העם וישתחוו
", כדי לומר "גם אנחנו נעשה את כל מה שאמרת - ולא נחכה לזקנים". ואכן: "וילכו ויעשו בני ישראל; כאשר ציווה ה' את משה ואהרון, כן עשו
".
מפרשה זו ניתן ללמוד, שבכל מצב שבו בני ישראל עלולים לפחד מעשיית המעשה הנכון - הזקנים צריכים לעשות אותו ראשונים, בפומבי ובגלוי, כדי לתת דוגמה אישית, שכל ישראל יראו אותם ויעשו כמותם בלי חשש.
המפרשים פירשו את המילה
משכו בכמה דרכים:
1. "משכו - מי שיש לו צאן ימשוך משלו:
וקחו - מי שאין לו יקח מן השוק
"
(רש"י).
2. "ויתכן שאמר
משכו בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם, בארץ גשן, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן"
(בראשית מו לד). ואמר
וקחו לכם, קחו אותם למשפחותיכם, איש שה לבית אבות שה לבית... ככל המפורש למעלה במצוה
"
(רמב"ן).
3. "דרשו רז"ל:
משכתם הצאן למצוה -
אמשיך אויביכם לים סוף ואטביעם בו, ובזכות זה (שופטים ד) "ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא". ד"א: מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע"י משיכה, שנאמר (בראשית לז) "וימשכו ויעלו את יוסף", ועליהם נאמר (ישעיה ה) "הוי
מושכי העון בחבלי השוא", ובלשון הזה נכתב עליהם עונש, שנאמר (נחמיה ט) "ותמשוך עליהם שנים רבות", וישראל נקראו (ישעיה יח) "עם
ממושך וממורט", וכשחוזרין בתשובה נאמר עליהם (תהלים לו) "משוך חסדך ליודעיך", וכתיב (שיר א) "משכני אחריך נרוצה" וכתיב (הושע יא) "בחבלי אדם
אמשכם בעבותות אהבה"
"
(ר' בחיי).
4. "משכו ידיכם מאלילים,
וקחו לכם צאן של מצוה
"
(רש"י על פסוק 6).
5. ולענ"ד, כפי שפירשתי למעלה, המילה
משכו אינה מתייחסת לצאן אלא לבני-ישראל - הזקנים צריכים למשוך אותם אחריהם בדוגמה אישית, כמו ב
שופטים ד6: "לֵךְ
וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר
וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ
".