קוד: ביאור:שמות כא37 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות כא37: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ -
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה
"
מי שגונב בהמה ביתית ואז מוציא אותה מרשותו, למשל בכך שהוא שוחט אותה או מוכר אותה לאחרים (וכן נותן אותה במתנה, מקדיש אותה למקדש וכו') - צריך לשלם קנס גבוה במיוחד - פי 5 או פי 4 מערך הבהמה שגנב (גבוה מהתשלום הרגיל שהוא
פי 2).
גם החלק השני, המדבר על גניבת בהמות, מפוצל בין שני פרקים - מתחיל בפסוק שלנו שנמצא בסוף פרק כא, וממשיך בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק כב - אבל זה רק ב"אשמת" מסדר הפרקים הנוצרי, שכנראה התבלבל והחליט לסיים את פרק כא באמצע הנושא.
אך בפסוק שלנו ישנן כמה ראיות לכך שהדין מתייחס רק לשור ולשה ממש:
המושג טבח מציין גם הריגה כלשהי, כמו למשל בפסוק:
וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב, וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ..."
השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר, והמעקר - משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה" ( משנה בבא קמא ז ה). ולא זכיתי להבין מדוע.
חז"ל הסיקו מההשוואה בין טביחה לבין מכירה, שהעונש על טביחה חל גם כאשר הגנב טבח את הבהמה ע"י שליח -
"מה מכירה על ידי אחר, אף טביחה על ידי אחר
"
(תלמוד בבלי, כתובות לג:, קידושין מג.);
מצד שני הסיקו, שהעונש על מכירה חל רק כאשר המכירה היא מוחלטת כמו טביחה, ולא כאשר המכירה היא לזמן קצוב - "מה טביחה שאינה חוזרת, אף מכירה שאינה חוזרת... פרט לשהקנה לשלשים יום
"
(תלמוד בבלי, בבא קמא סח:).
מדוע השור והשה מקבלים יחס מיוחד? ומדוע העונש על שור היא פי 5 והעונש על שה הוא רק פי 4? ומדוע דווקא כשהגנב טבח או מכר?
מדברי המפרשים נראה, שגודל העונש מושפע מכמה גורמים:
1.
קלות הביצוע של העבירה: שור ושה נוהגים לרעות בשדה, וקל יחסית לגנוב אותם; כמו כן, השוורים נוהגים לרעות לבדם במפוזר, וקל יותר לגנוב אותם מאשר לגנוב שה: "דע שככל שמינהּ של הפשיעה מצוי יותר וקל יותר לביצוע, חייב העונש עליו להיות חמוּר יותר כדי למונעו.
ואילו דבר שקורה לעתים נדירות עונשו קל יותר. לכן הקנס על הגונב צאן הוא
כפל הקנס (על גניבת) שאר המטלטלין - כוונתי לתשלומי ארבעה - וזאת בתנאי
שיצאו מידו במֶכֶר או בטביחה. כי גניבת הצאן היא המרובה ביותר תמיד בשל היותם בשׂדות,
במקום שאי-אפשר לשמור עליהם כמו ששומרים על דברים שבתוך הערים. לכן נוהגים
הגנבים למהר ולמוכרם, כדי שלא יוכרו בידיהם או לטובחם כדי שגופם ייעלם.
לכן היה עונשו של הדבר המרובה ביותר גדול יותר. לקנס על גניבת בקר נוספה
עוד יחידה,
מפני שיותר קל לגנוב אותם, שהצאן רועים מכונסים, כך שאפשר לרועה להשגיח
עליהם, ולרוב ניתן לגנוב אותם רק בלילה, ואילו הבקר רועים מפוזרים מאוד -
דבר זה הוזכר בחקלאות - ואי-אפשר לרועה להשגיח עליהם. לכן מרבים לגנוב אותם
"
(רמב"ם, מורה נבוכים ג מא).
הבדל נוסף בין שור לשה הוא, שהשור בדרך-כלל הולך ברגליו ואת השה בדרך-כלל צריך לסחוב על הכתפיים, שזה יותר קשה וגם יותר מבזה: "חס המקום על כבודן של בריות: שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו
על כתפו - משלם חמישה, שה שנשאו על כתפו - משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו
"
(ר' יוחנן בן זכאי, בבא קמא עט:, הובא ברש"י).
2.
הנזק שנגרם לנגנב: שור ושה הם בהמות ביתיות, שמתרגלות לבעליהן ובעליהן מתרגלים אליהן; כל עוד הגנב מחזיק אותן ברשותו, הוא יכול להחזיר אותן לבעליהן, אבל כאשר הגנב טבח או מכר אותן, אין להן תחליף, כל השנים שהבעלים השקיעו באילוף הבהמה ובהתרגלות אליה ירדו לטמיון (מלבד הצער שנגרם לבעלים). מעבר לכך, השור עוסק במלאכה, ולכן ערכו הכלכלי והרוחני גדול יותר, ומי שגונב אותו ראוי לעונש גדול יותר: "בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה: שור, שבטלו ממלאכתו, חמישה; שה, שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה
"
(ר' מאיר, הובא ברש"י).
3.
מידת היסודיות של החוטא: אדם שגנב מתוך התגברות חד-פעמית של יצר ראוי לעונש, אבל אדם שגנב מתוך תכנון יסודי ראוי לעונש גדול יותר: "מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא... מפני ששנה בחטא
"
(ר' עקיבא, רבא; בבא קמא סז:). גנב השוחט את הבהמה באופן שמתיר את בשרה לאכילה גרוע יותר מגנב רגיל, כי הוא גם עושה מהגניבה שלו ארוחה; גנב המוכר את הבהמה גרוע יותר מגנב רגיל, כי הוא גם עושה מהגניבה שלו מסחר.
4.
מידת ההעלמה של ראיות - מאותה סיבה שאדם הגונב בסתר משלם כפליים מאדם הגוזל בגלוי (ראו
תשלומי כפל), חייבה התורה קנס מיוחד לאדם שגם מתאמץ להעלים את הראיות על-ידי טביחה או מכירה: "בעקבות שימת הדגש על התעלומה האופפת את עצם הגנבה, ניתן להצביע על החומרה המיוחדת שבטביחה ובמכירה אשר נועדו להעלים ראיות ולטשטש עקבות. אכן דבר זה נכון גם בחפצים דוממים המפורקים לחלקים, ולא בכדי משגשגת לה תעשיית "המשחטות" של המכוניות הגנובות (שימו לב לדמיון בין ה"שחיטה" לבין הטביחה והמכירה) אך אם במכוניות ניתן עדיין לאתר לעיתים את החלקים הרי משור ושה הנאכלים בכל פה לא נותר דבר, ונפשו המושחתת של הגנב מחייכת לעצמה: "אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי און!" (משלי ל20). ולפיכך ראוי להחמיר בעונשה כפל כפליים ולהחמירו ככל שה"משחטה" משוכללת יותר וכוחה יפה לטפל גם ב"סמי-טריילרים" וב"שוורים גדולים".
"
(הרב חנן פורת, "מעט מן האור" משפטים ה'תשס"ב).
וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם, עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל": ארבעתיים = פי 4, "
וארבע צאן תחת השה".