קוד: ביאור:שמות יב34 בתנ"ך
סוג: התאמה1
מאת: אראל
אל:
שמות יב34: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם
".
באותו לילה הכינו בני-ישראל בצק כדי לאפות להם צידה לקראת היציאה לדרך בבוקר, אולם כיוון שהמצרים גירשו אותם בלילה הם לא הספיקו לאפות את הבצק; ו כל אחד מ העם נשא את הבצק שלו טרם (לפני ש-) הספיק להחמיץ; ואת השאריות מסעודת הפסח שמו בצרור בתוך שמלות שאותן שמו על שכמם -
המילים
טרם יחמץ רומזות שבני-ישראל התכוונו לתת לבצק להחמיץ ולתפוח, אלא שהם לא הספיקו כי המצרים גרשו אותם: "המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ
"
(רש"י).
אולם, בתחילת הפרק, ה' אמר למשה שבני-ישראל צריכים לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים,
שמות יב8: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה; צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ
";
ובהמשך נאמר שבמשך שבעה ימים אסור לאכול חמץ,
שמות יב15: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם;
כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי
";
שמות יב19: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם,
כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ
";
האם בני ישראל התכוונו לעבור על מצוות ה' ולהכין להם חמץ?! כמה פירושים:
1. בחג הפסח הראשון הייתה מצוה לאכול מצה (שמות יב8), אבל לא היה איסור לאכול חמץ (שד"ל על שמות יב21, על-פי הר"ן ובעל-הטורים). ה' כמובן ידע שבצקם של בני ישראל לא יספיק להחמיץ, ולכן הוא אמר למשה מראש שבדורות הבאים יהיה אסור להם לאכול חמץ בפסח (שמות יב15-19); אך משה לא אמר זאת לישראל כשהיו במצרים (שמות יב 21-28), אלא רק אחרי שיצאו ממצרים ויכלו להבין את משמעותן של מצוות אלו (שמות יג 3-10). בני ישראל התכוונו לאפות לחם חמץ, אך לא הספיקו - כפי שה' חזה מראש.
ויישא העם את בצקו, טרם יחמץ"); וכשהגיעו לסוכות - כבר לא היו שם מצרים, ובני-ישראל יכלו לשבת בנחת בסוכות ולחכות שהבצק שהוציאו ממצרים יחמיץ.
2. בחג הפסח הראשון היה גם איסור לאכול חמץ, כמו בכל שאר השנים. משה אמר איסור זה לבני ישראל, כמו שאמר את כל שאר המצוות שה' מסר לו, גם כשזה לא נכתב בפירוש. בני ישראל אכן אפו מצות במשך הלילה בבתיהם שבמצרים. אך בחצות הלילה,
כשהמצרים גירשו את בני ישראל ממצרים, היה בידם בצק שעדיין לא הספיקו לאפות. הנס הגדול של יציאת מצרים היה, שבני ישראל יצאו ממצרים כל-כך
מהר, שהבצק שהם הוציאו ממצרים לא הספיק להחמיץ עד שהגיעו לחניה הראשונה שלהם
(בסוכות - פסוק 37), ושם,
שמות יב39: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ; כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם
" (פירוט). לזכר הנס הגדול הזה אנו מבערים את החמץ מכל גבולינו למשך 7 ימים בשנה
- סמל מוחשי למהירות הגדולה שבה יצאו בני ישראל ממצרים
(ע"פ אברבנאל).
"משארותם - שירי מצה ומרור.
על שכמם - אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות
"
(רש"י ע"פ מכילתא).
שמלה היא בד או בגד לנשים או גברים.
צרור בשמלה נזכר גם ב
משלי ל4: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע?
" (פירוט). להסבר הקשר בין הפסוקים ראו:
צרור החיים.