מי עלה שמיים?

מי?

כשהאדם רואה את פלאי הבריאה, מייד מתעוררת בו השאלה: מי? מי ברא את כל זה בחכמה כה רבה? ישעיהו מ12-13: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם? מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ? ה'! וְאִישׁ עֲצָתוֹ? יוֹדִיעֶנּוּ!" (פירוט).    המסר בדברי ישעיהו הוא: מי שברא את העולם, יושיע גם את האנשים הבוטחים בו ומקוים לו, ישעיהו מ31: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

גם בפסוק שלנו, השאלה החוזרת מי? מבטאת את התפעלות האדם מפלאי הבריאה - השמים, המים, הרוח והארץ; וגם כאן המסר הוא (בפסוק 5), שה' מגן על האנשים הבוטחים בו.

ארבעת מצבי הצבירה

גם בפסוקנו וגם בספר ישעיהו נרמזו ארבעת מצבי הצבירה של החומר (שהמדענים העתיקים קראו להם "ארבעת היסודות"):

• מי הקים כל אפסי ארץ / וכל בשליש עפר הארץ - מוצק.
• מי צרר מים בשמלה / מי מדד בשעלו מים - נוזל;
• מי אסף רוח בחפניו / מי תכן את רוח - גז;
  
• מי עלה שמים וירד / ושמים בזרת תכן - אנרגיה.

ללמדנו, שה' שולט בכל חלקי הבריאה.

צרור החיים / אורנה ליברמן

"מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?"

המים צרורים בעננים כבדים, המכילים אותם כבגד שלא ייקרע:

איוב כו8: "צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו, וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם"

אותם עננים, שכמוהם כלבוש, כולאים גם את מי הים המבעבעים, כדי שלא יתפרץ, תוך שחיתולי ערפל וסכרי סלעים חוגרים אותו מכל עבר ומשלימים את מלאכת הצרירה:

איוב לח8-11: "וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא; בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי, וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם; וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ".

מֵי השמים ומֵי התהום כמו עטופים ומכוסים בשמלה. סבך נחשולי המוות המפותלים והאפלים, המשתוללים בחמת זעם, המסתערים, המתגבהים – כוחות הטומאה ההרסניים, נצררו לצרור חיים סדור ומהודק – כוחות הבריאה הברה, הרוגעת והצחורה.

מי הישועה, הצרורים בשמלה, מופיעים, ערב יציאת מצרים, בדמות הבצק, שלא יוכל להחמיץ, הנישא, גם הוא, צרור בשמלה, על שכמם של היוצאים מכלאם, מקרבי התנין: 

שמות יב34: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (משארותם = כלי עץ שבהם מחמיצים את הבצק).

כל אחד ואחד מהיוצאים מעבדות לגאולה, מטומאת מצרים לטהרת ציון, נושא על שכמו את סמל התוהו שהפך לבריאה:

• החמץ המותסס בשמריו הוא גלגולם המוצק של מי התוהו המבעבעים, התופחים, המתפשטים, האלימים (חמץ/חמס) – נחלי בליעל (שמואל ב כב5: "כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי").
• המצה הרדודה היא גילומם של המים הרגועים, העורגים לבוראם, המצומצמים (מצה/צמק) – פלג אלהים (תהלים סה10: "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה; פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם, כִּי כֵן תְּכִינֶהָ").

שאול, שאבי סבו נקרא צְרוֹר (שמואל א ט1: "וַיְהִי אִישׁ מבן-ימין[מִבִּנְיָמִין] וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל"), שעליו נאמר פעמיים מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה (שמואל א ט2: "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם";  שמואל א י23: "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה"), שענוותנותו כה מודגשת, נועד לחדש את יציאת מצרים, שהיא עצמה חזרה על בריאת העולם, ולהושיע את העם, כמשה לפניו, מכל צריהם, חיצוניים ופנימיים כאחד. ואף יתרה מזו, להחזיר את כל היקום כולו לטהרתו וצניעותו הראשונית, קצוות כתווך, תווך כצומת המהודק שבו מכונסים, שלובים וצרורים אפסי ארץ.

-

מתוך הבלוג: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה (http://liebermanorna.wordpress.com/2013/11/29). לקריאה נוספת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013 (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=970118).